במהלך שנותי הרביתי מלל וכתיבה בפרוטה, דברים שבאו על-מנת להביע מחשבות וחוויות ביני לביני, לפעמים גם ביני לבין האחרים, גם אם לא הניבו פרוטה... הרעיון הבסיסי שעלה במוחי והיווה את המעורר (trigger ) לצורך בביטוי היה חזק, נקי וברור, לפחות כל עוד לא ניסיתי להוציאו לאור... כלומר לעניין אחרים באמצעותו.
עם הזמן למדתי כי עדיפה צורת ביטוי מתומצתת וקצרה על פני הגבב. שיא היופי יכול היה להיות אילו הצלחנו להביע את תחושותינו במילה אחת.
ככל שאני יודע, אין מילה כזאת. אבל בדמיוני ובדרך מחשבתי אני כמֵהָ למצוא את מילת החכמים הזו.
יופייה של שפה ניכר, בין השאר, בשתי דרכים הנוגדות זו את זו. האחת היא ריבוי המילים המתארות אותו דבר, בין אם פיזי או רעיוני. לדוגמה, המילים - חבר, רע, ידיד, מודע, קרוב, דוד, עמית, אלוף, ועוד. שימוש במילים שונות אלה, הבאות לתאר סוג של קשר ביני לבין האחר מבלי לחזור על מילה פעמיים, מונע את התחושה של דלות הביטוי והשעמום.
הדרך השנייה היא ההפוכה - השימוש במילה אחת אשר מפעילה בנו אסוציאציות נוספות, לעתים דומות, לעתים נוגדות ולעתים אחרות. מאפיין זה אינו מפריע. להפך, הוא יוצר נוף הסמוי מן העין, המעורר רגשות בדרכים לא מודעות.
וידם אהרן
תופעה זו ניכרת בעיקר בשירה הכתובה, אשר מטבעה היא קצרה ותמציתית. אך לשפה הפשוטה והגלויה המספרת דבר מסוים קיימים גם רבדים נסתרים, וברמות שונות, ודווקא הם המרגשים אותנו, כי באמצעותם אנו "שומעים" דברים נוספים.
לעתים זוהי כוונת הכותב. אולם לעיתים קרובות יותר אלו הם צלצולי הפעמונים הפרטיים של הקורא שהוא שומע, וככל שרגישותו רבה יותר ומטענו האישי משמעותי יותר, יירבו הפעמונים שיצלצלו, ואפשר כי בנעימה השונה בין האחד לשני.
מלבד השירה הקלאסית, המתויגת כך, אפשר למצוא תופעה זו בעת קריאה בתנ"ך, שבחלקים ממנו גם הוא טקסט שכזה. כמעט בכל פסוק אפשר להפוך מעט את סדר המילים או למצוא להן פירושים נוספים, העומדים בתכונות הנזכרות לעיל, ויכולים להרחיב את עולם החוויה האישית מעבר לתיאור האובייקטיבי.
דוגמה שאני נזכר בה שוב ושוב היא מפרשת "שמיני". כתוב שם כי שניים מבניו של אהרון הכהן, נדב ואביהוא, מתו. מה הייתה תגובתו ?
"וידם אהרֹן".
הפירוש הרגיל הוא וישתֹק אהרֹן. השתיקה הנוראה הזו שחכמינו דנו ודשו בה, והעלו אותה כסימן לגדלותו של אהרון, מפריעה לי.
מה בעצם קורה כאן? בעת אסון שיש בכוחו להטריף דעתו של כל אדם, אהרון שותק. הדבר אולי אינו עומד בסתירה לאישיותו המיוחדת של אהרון כדוגל בדרכי רוגע ושלום, אך ללא ספק מתנגש עם היותו אדם רגיש ועדין נפש.
אפשר שחוסר השקט שלי למקרא צמד-מילים זה לנוכח אסון שכזה, הביא אותי לסוג של גירוי ואתגר לחתור לחפש ולמצוא את החסר או המוכמן בתיאור המעמד הנורא.
ייתכן כי מצאתיו.
"וידם אהרן" = עמד, קפא, לא זז ממקומו.
"וידם אהרן" = דמם אהרון, ניגר דמו בתוכו.
תמונה זו של אהרון הנמצא מעבר ליכולת ביטוי היגון והאבל, העומד ומדמם מדם ליבו ובאותו הזמן גם שותק, זוהי התמונה העולה במוחי, על-אף צמצום מירבי במילות תיאור-המעמד המזעזע. אפשר כי דווקא חוסר במילים, היוצר אי-שקט בקורא, ממחיש ולו במעט את הפער והחלל העצום שנפער בלב האב השכול.
זו חווית הפרט המזועזע מהמחזה, והיא כשלעצמה נכונה לו.
