מ"כיפת ברזל" ל"חופת פלדה"

לאחר שהתלהבנו ממערכת "כיפת ברזל" ובצדק, מגיע הזמן לבחון בראיה רחבה יותר את המשמעויות של סבב האלימות האחרון בהקשר למערכת זו ולתובנות הנגזרות מתפקודה באירוע זה. בחינה שלימה חייבת לקחת בחשבון מספר רב של רבדי התיחסות וביניהם הרובד הדוקטרינרי-תו"לי, הרובד הטכנולוגי, הרובד התפעולי-לוגיסטי, מיתארי האיום, ההקשרים המדיניים-אסטרטגיים ועוד. מערכת זו השתלבה באירוע האחרון בסל הכלים הצה"לי והלאומי בו משתמשת ישראל או עתידה להשתמש במאבקיה מול אירן, מול הפלשתינים ובמיוחד חמאס לחימה חוזרת אפשרית מול חיזבאללה ואירגוני טרור נוספים. כך או אחרת, מתפקדת המערכת במרחב הלחימה בטרור ההולך ומשתכלל במהירות עם חלוף הזמן – מלחמה מהדור הרביעי, כפי שנוהגים לכנות זאת כיום. מרכזי הכובד של הטרור הטרור מולו נאבקת ישראל משתנים במהירות, הן מבחינת המקורות המפיקים ותומכים בו והן מבחינת האמצעים והכלים שבאמצעותם הוא מופק. העימותים מאז מלחמתלבנון השניה, מדגישים במובהק את השימוש בנשק תלול-מסלול – טילים ורקטות מסוגים שונים – כאמצעי השכיח ביותר בארסנל הטרוריסטי, אבל לא יחיד. בנקודה זו, כדאי אולי לחזור ולהזכיר שטרור על-פי הגדרתו המקובלת הוא איום אלים על אוכלוסיה אזרחית שמפעילים מדינה או אירגון במטרה לשנות מדיניות של הניתקף ע"י הפעלת לחץ על מנהיגותו באמצעות האזרחים המותקפים. בדור האחרון, במיוחד בהשראת הטרור הפלשתיני והאיסלאמי-פונדמנטליסטי, הפך הטרור לאסטרטגיית לחימה, עיקרית של אירגונים תת-מדינתיים כנגד הדמוקרטיות המערביות ובכללן ישראל. ככל שניתן להעריך לגבי טווח הזמן הנראה לעין, מצב זה אינו עתיד להשתנות מסיבות שונות שלא אפרטן הפעם. מדינות המערב מתקשות להתמודד מול הטרור, למרות העובדה שרמת הטרור המופעלת נגדן קטנה יחסית לאין-ערוך מזו המופעלת נגד ישראל. האסימטריה של ישראל מול אויביה – אוכלוסיה, שטחים, ואמצעים – לצד חשיבה ישראלית שבלונית, היונקת את לשדה מתפיסות אנכרוניסטיות של הדמוקרטיות המערביות, מקשות עליה את המאבק בטרור ומקנות לו יתרונות יחסיים ההולכים ומתרבים ככל שהיכולות הטכנולוגיות שמפעיל הטרור גדלות. בעימות האחרון שינתה מערכת "כיפת ברזל" מאזן חד-צדדי זה, אולם לשינוי זה לבדו ערך מוגבל וזמני. ישראל לא תוכל להתגונן אך ורק באמצעות מערכות הגנה אקטיביות ו/או פסיביות משולבות בתפיסות הפעלה ושימוש אנכרוניסטיות. עליה להתפתח ולהתקדם במהירות הן בתחום היישומים הטכנו-מבצעיים, והן בתחום הדוקרינרי-תו"לי-קונספטואלי. בדברים הבאים אנסה להתמקד דווקא בשיקולים אמל"חיים וטכנולוגיים ופחות בשיקולים החארים שהוזכרו לעיל. "כיפת ברזל" נדרשה לפעול בעימות האחרון (מבצע "ענן עשן"; אגב, מי בחר שם בלתי-מוסיקלי זה?!) מבלי שעברה קודם לכן טבילת אש רצינית וממושכת ו"מבחני קבלה" מערכתיים מקיפים, כמקובל בפיתוח מערכות נשק עיקריות. אסור להבין מדברים אלה שהייתה כאן הרפתקנות, אבל מותר להבין שלא הייתה אופטימיזציה ולא היה "דיבגינג" מערכתי מלא. אחת הוצאות של שימוש מתמשך ושל ניסויים מוקדמים מקיפים, הוא צימצום תקלות, שיפור ביצועים והגדלת מיומנות ויעילות ההפעלה ע"י הצוותים. יש להניח שהאירוע האחרון יתרום לכך שיעילות המערכת שעמדה בו על כ-84%, תשתפר בכ-5% - 10%. הסוללה החמישית שנכננסה לפעולה במהלך האירוע הוגדרה ע"י הדוברים הרשמיים כסוללה משופרת, וכך יהיה קרוב לוודאי גם בסוללות העתידיות. עם זאתחשוב להבין שגם הדורות המשופרים, וגם ליקחי התפעול המבצעי, לא יביאו את המערכת ל-100% הצלחה. טיבן שלמערכות טכנולוגיות מתקדמות (ושל מערכות בכלל) שעלות השיפורים בהן עולה אקספוננציאלית ככל שאנו חותרים להתקרב ליעילות של 100%, ומשום כך הופך העיניין כולו לבלתי אפשרי מבחינה כלכלית מעשית. בראייתו של צבא בכלל ושל צה"ל בפרט, מציאות זו מביאה את המתכננים הצבאיים לסוגייהם לחתור לאופטימיזציה של כלל האמצעים שלרשותם, כאשר כל אמצעי בפני עצמו אינו מגיע להצלחה של 100% אולם שילוב של אמצעים החופפים זה את זה בצורה מחושבת היטב מגדיל הצלחת הצירוף המשולב להשיג את התוצאה המבוקשת ברמה קרובה ל-100%. יעילות אמצעי הנגד נמדדת תמיד מול איום נתון. שינוי בתמהיל האיום, משנה גם את יכולות ההתגוננות; גם עובדה זו יש לזכור. התבשרנו ע"י הגורמים הרשמיים בישראל, שבכוונת צה"ל להצטייד ב-13 עד 15 מערכות "כיפת ברזל" במטרה להגן על כל שטח המדינה, וכי הצפי הוא שייצור מערכות אלה יושלם אי-שם בשנת 2016. עד לשנה זו, יזרמו מים רבים אפילו בירדן היבש שלנו, ומאחר שאויבינו יודעים את כללי המשחק שתוארולעיל, יש להניח שלא ישקטו על שמריהם. ישראל נתקפה בעשור האחרון ב"מניה-דיפרסיה" של התגוננות כמעט בכל מחיר. כיום מדובר בין היתר בשלוש שכבות של מערכות הגנה של טילים נגד טילים, ש"כיפת ברזל" עומדת בבסיסן ומיועדת להגנה בטווחים קצרים ובינוניים, בשכבה הבאה נמצאת מערכת "שרביט קסמים", שתחומי פעולתה בין עשרות מעטות לעשרות רבות של קילומטרים, וברובד העליון מערכות "חץ" המיועדות להגן מפני טילים בליסטיים אסטרטגיים בעלי טווחים של מאות קילומרים ומעלה. וישנה גם תופעת ה"מקלטיזציה" המואצת. גם כאן ראוי לציין שאין דינו של טיל גראד או אפילו פאג'ר, בעלי ראש קרבי של 30, 50 או 90 ק"ג, כדין טילי סקאד, למשל, בעלי ראש קרבי 300 או 500 ק"ג, ובוודאי לא כדין טילים כבדים יותר. הגנה חשובה בכל מקרה, אולם יש גם לה מגבלות הולכות וגדלות כפונקציה של תמהיל האיום. נכון הדבר שבכל תרחיש של עימות מקיף יותר מזה שראינו במבצע האחרון, יהיה מרבית האמל"ח שיגיע למקומותינו, אמל"ח מהסוגים שחווינו בעימות זה, אבל הוא יהיה רק "שכבה ראשונה" של אמצעי התקיפה (יחד עם פצמ"רים טילי נ"ט קצרי טווח ועוד) ויתווספו אליו גם טילים כבדים יותר, על כל המשתמע מכך. במאבק מול מעצמה אזורית כאירן, שלה תעשיה צבאית מפותחת למדי, המתפתחת במהירות רבה, יהיה חלקם היחסי של הטילים הכבדים גדול יותר מכל מה שידענו עד כה (במלחמת המפרץ הראשונה חווינו על קצה המזלג את אפקט החשיפה לטילים כבדים, ובה שוגרו בסה"כ 39 טילים שיותר ממחציתם נפלה בשטחים פתוחים או בים). בשני המקרים – לבנון 2006, ועזה 2012, נקטה ישראל טקטיקה דומה לניטרול הטילים הכבדים – תקיפה מוקדמת שלהם מהאויר וחיסול רובם כבר בשלבים המוקדמים של הלחימה; השאלה עתה היא האם גם בעימות הבא תפעל שיטה דומה? אחרי ששיבחנו את מערכת "כיפת ברזל" והערכנו בצורה כללית ושטחית למדי את מקומה בתפיסת ההתגוננות של ישראל מפני טרור תלול מסלול, חייבים לציין ש"כיפת ברזל" לא עמדה בעימות הנוכחי בפני האתגרים הקשים ביותר הצפויים לה בעימות נרחב – שתי חזיתות או יותר. חופש הפעולה המוגבל של חמאס בעזה, מספר נקודות השיגור "הסופי" שם, קשיי השינוע של רקטות בין נקודות שיגור קבועות בכדי לקיים רצפי-שיגור רצויים, כמות החימוש שברצועה וחופש הפעולה המוחלט של חא"י שם, קבעו קצבי שיגור בהיקף ממוצע של – 150 עד 160 רקטות ליום לחימה, במשך 8 ימי לחימה ובסה"כ כ-1350 שיגורים מסוגים שונים. קצב זה משקף קצב דומה למה שראינו במלחמת לבנן השניה כ-130 טילים ורקטות ליום ב-32 ימי לחימה, ובסה"כ כ-4000 שיגורים (האומדנים מקורבים). הדימיון אינו מקרי, ואינו נוגע רק למספרי הטילים שנורו, אלא גם להערכות ולהתארגנות בשטח של ארגוני הטרור, לסוגי האמל"ח, לאופן ההפעלה לכמויות החימוש שבארסנל הארגון התוקף, ואפילו להיקף הטריטוריאלי שכוסה ע"י ירי זה. מעניין לראות שגם מספר האוכלוסין שהיו נתונים תחת אש - למעט האפיזודות הקצרות בגוש דן ואזור ירושלים – היה דומה: כמיליון ורבע נפש! המשמעות המסוכנת של התפתחות זו היא שלמרות העובדה שמדובר באירגוני טרור לא מדינתיים, התאום המבצעי, שיתוף הפעולה והפקת הלקחים הדדית היא מרשימה ומעוררת מחשבה. מותר להניח שבעימותים עתידיים, במיוחד אם יהיו אלה עימותים סימולטניים ביותר מחזית שיגור אחת, יהיו הנטל על העורף ועל שרותי העורף (שפעלו הפעם טוב בהרבה מאשר ב-2006) גדול יותר ומסובך יותר וכך גם על מערכות התקיפה וההגנה. ככל שיגדל מספר הטילים שישגר האויב, יגדל גם מספר הטילים שתצרוך מערכת "כיפת ברזל" בכדי לשמר רמת הצלחה גבוהה ביירוט הטילים התוקפים. ככל שיהיו הטילים כבדים יותר, תהיה הרגישות ליירוט מוצלח גבוהה יותר. חייבים לקחת בחשבון שלעיתים יורה סוללת "כיפת ברזל" יותר מטיל אחד על-מנת לירט מטרה תוקפת אחת. לפיכך, המבחן האמיתי של "כיפת ברזל" עדיין לפניה, כפי שציינתי בתחילת הדברים, וחשוב להבין היטב את מעלותיה, אבל גם את מגבלותיה. שיקולים מבצעיים-כלכליים-וטכנולגיים מסוג זה ואחרים עמדו בשעתו ביסוד הויכוח באיזו מערכת הגנה נגד טילים ראולי לישראל להצטייד, וויכוח זה הוכרע בינתיים רק באופן זמני... . ויכוח נוסף באותה סוגיה עוסק בשאלות הדוקטרינריות-מתודלוגיות הקשורות בעקרונות המלחמה (וכיום גם במשחקי מלחמה "מלומדים") הגנה מול התקפה: מה עדיף מבחינת השיקול הבט"לי (ביטחון לאומי) הכולל ומה עדיף למלחמה יעילה בטרור בכלל ובטרור תלול-מסלול בפרט¹.

לאחר שאמרנו כל אלה, יש צורך לבחון מן היסוד את הדוקטרינה שעל פיה פועלת כיום ישראל בכדי להגן על על העורף מפני איום הטרור הטילי ההולך וגובר, בדגש מיוחד הגנת האזרחים הלא לוחמים. עצם העובדה שאיום זה מתפתח במהירות בשנים האחרונות, מביאה למחשבה שמישהו בצד השני רואה בו איום אפקטיבי ולכך יש גם עדויות בדבריהם של מנהיגים, אנשי צבא בכירים ופרשנים שונים. אני מפרש זאת כעדות כפולה: א. לוחמת הטרור נגד ישראל, ויתכן שלא רק נגדה, משנה דגשים, ואולי אפילו משנה פזה; ב. מה שעושה ישראל כנגד איום זה עד כה, אינו נתפס על-ידי הצד השני כיעיל ואינו מעמיד בספק בעיניו את כדאיות השימוש בטרור תלול-מסלול בכלל ונגד ישראל בפרט. מכאן צפה ועולה מיד השאלה: אם כך, מה נחוץ לעשות עתה? התשובה פשוטה למדי, אולם מימוש יעיל שלה אינו פשוט כלל ועיקר. ביסוד התשובה מונחת ההכרה שבטרור בכלל ובטרור תלול מסלול, יש להלחם באמצעות טרור נגדי, אם אין רוצים להקלע למלחמות התשה ולהרס הדדי מוחלט. במילים אחרות: חייבים להתחיל לחשוב "מחוץ לקופסה" שבתוכה התרגלנו לחשוב ולפעול במלחמתנו בטרור עד כה. כל עוד היה הטרור מבוסס על פיגועים מוגבלים בהיקפם ונזקם, ניתן היה להסתפק בצעדי מניעה פשוטים ומקומיים, ולהמשיך פחות או יותר בשיגרת חיים נורמלית. משהתחיל הטרור להשתמש במחבלים מתאבדים, הובן ע"י המנהיגות הלאומית, שצעדי המניעה הקודמים אינם מספיקים עוד, ובאירוע החריף ביותר מסוג זה שעבר על ישראל – האינתיפדה השניה – נדרשה השתלטות חוזרת בכוח צבאי על כל שטחי איו"ש בכדי להדביר טרור מוגבר זה. יש כאלה הסבורים שנדרשה גם גדר ההפרדה לשם כך, אני כופר בטיעון זה. טרור המוקדם יותר וטרור המתאבדים שייכים לטרור המתבצע במגע ישיר או בטווחי מגע קצרים מאוד (ירי נק"ל, למשל) בין התוקף לקורבנו. טרור תלול מסלול מתבצע בטווחי-מגע ארוכים הרבה יותר, עשרות, מאות ואלפי ק"מ, ובמקרים רבים מתחומיהן של מדינות אחרות. טיפול בטרור מסוג זה אינו יכול להעשות בשיטות הישנות, ובאותה תיבת חשיבה. הטרור מוגדר כהפעלת אלימות נגד אזרחים, במטרה להשפיע באמצעות פחד ושיבוש אורחות החיים שלהם על המנהיגות הלאומית, ולאלצה לבצע מהלכים שאין היא מוכנה להם, או שלדעתה יש בהם פגיעה קשה באינטרסים לאומיים. מכאן גם נובעות הגישות הגורסות שאין להכנע לטרור ואין להעניק לו הקלות והנחות משם סוג, משום שבכך הוא רואה הישג לדרכו ומתעודד להמשיך ואף להעצים את תקיפותיו. כפי שראינו, בטרור משתמשים בדרך כלל אירגונים תת-מדינתיים בכדי להשפיע על מדינות, שמולן אין הם מסוגלים להלחם מלחמה קונבנציונאלית רגילה ופתוחה. אסימטריה זו מעניקה לארגוני הטרור יתרונות רבים ומקשה על מדינות, במיוחד על דמוקרטיות, להתגונן מפניו. כאשר הטרור הופך מטרור "במגע ישיר" לטרר תלול מסלול, דהיינו טרור מנגד, משתנה מרכיב יסודי במשוואת מאזן הכוחות שבין מפעיל הטרור לבין מושא פגיעתו – הטרור הופך מסיבות פוליטיות אידיאולוגיות ומשפטיות, עקב מיקומו הגיאוגרפי והדמוגרפי לחסין מפני תגובת המדינה הנתקפת. חתירה למגע בין המתגונן לתוקף במצב זה, עשויה להתגלגל במהירות למלחמה כוללת בין מדינות, ותגובה צבאית טבעית בין צבאות של מדינות הלוחמות זו בזו, הופכת לסקנדל תקשורתי צבוע בעל השלכות משפטיות, תדמיתיות ומוסריות, שכולן מוטות לטובת הטרוריסט התוקפן. החזרת המאזן לקדמותו תושג במצבים כאלה ע"י שימוש בטרור מול טרור, כאשר התגובה ממוקדת בתוקף ואינה פוגעת ישירות, אם אין רוצים בכך, אפילו בשותפו נותן החסות. יתרון נוסף לתגובות במעטפת התיחסות כזו הוא שלא רק יוזמי התוקפנות ומחזיקי הנשק בקירבם חשים בתגובה, גם האוכלוסיה האזרחית שבקירבה מוצא התוקף מחסה, וממנה הוא מקבל תמיכה מורלית ומעשית לפעילותו עשויה להפגע, אם לא תבטיח הפרדה מלאה בינה לבין הכוח האלים המבצע את פעילות הטרור. היסוד המוסרי-שיוויוני העומד בבסיס הגישה הגורסת לחימה בטרור באמצעות טרור נגדי, הוא שאין לנקות מאחריות את הצד התוקף על כל שלוחותיו, ואין להפלות בין אזרחי צד אחד לאזרחי הצד האחר. טרור נגדי ניתן למננן בצורה מבוקרת יותר מאשר תגובות שבהן צבא מדינתי סדיר על כל ציודו וחימשו הכבדים, פועל בשטחים מאוכלסים, נגד כוחות בלתי סדירים, שאינם מזדהים כמקובל בחוקי המלחמה. גדלתו של העורף האזרחי, הן במלחמת לבנון השניה והן בלחימה בעזה ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן", הייתה מוכנותו לסבול הרבה ולאורך זמן, בתנאי שהממשלה תמצאדרך אפקטיבית לשחררו מימים חוזרים לעיתים מזומנות. "כיפת ברזל" הקלה על מצבו של העורף, משום שהקטינה את היקף הפגיעות החמורות בו, אולם "כיפת ברזל" אינה הפתרון אליו שואף העורף, ואינה בשום אופן מענה הולם של הממשלה למחויבותה כלפי ציבור האזרחים מתוקף האמנה החברתית ההדדית.² גם אם נכפיל ונשלש את מספר סוללות "כיפת ברזל", לא תוכל באמצעותן הממשלה למלא את מחוייבותה הבסיסית לאוכלוסיה האזרחית. מחוייבות זו תוכל להגשים אם תנקוט באחת משתי דרכים: חיסול הטרור, או הרתעתו מפעולה לאורך זמן רב. מאחר שחיסול הטרור במובן הפשוט והמלא של המלה היא במידה רבה מטרה אוטופית, נותרת ההרתעה מטרה ראלית יחידה שאת השגתה חייבת הממשלה להבטיח. היקף הנזקים הממוזער שהושג בסיוע "כיפת ברזל" בסבב העימותים האחרון, ככל שיישמע הדבר אבסורדי או פרדוקסלי, בראיה לטווח ארוך, גם פעל לרעתם של האזרחים, ואיפשר לממשלה להתחמק מאחריותה הבסיסית, כפי שהוגרה לעיל. אינני סבור שהממשלה בחרה לפעול כפי שפעלה משום שהיא מזלזלת במפגיע באזרחים, היא פעלה כך משום שניצבים בפניה אילוצים לא פשוטים מסוגים שונים, שחלקם בלתי נשלטים ע"י ישראל. אבל היא פעלה כך גם מפני שדרכרי פעולתה אנכרוניסטיות, ואינן מתאימות לאיומים החדשים. אי-התאמת החשיבה, הגישה, והשיטה בה פועלת ישראל כדמוקרטיה מערבית נגד איומים אלה, הוא בפרוש כשל של הממשלה; ועל סוגיה זו כבר עמדתי לעיל. אימוץ גישה חדשה כוללת, המבוססת על לחימה בטרור באמצעות טרור נגדי, הוא צו השעה.³ אין לישראל ברירות רבות; המציאות הייחודית שלה מכתיבה שעליה להתיצב בראש קבוצת המדינות הדמוקרטיות, הסובלות במידה כזו או אחרת מאלימות הטרור, ולהוביל את החשיבה החדשה על כל היבטיה. מנגררי המחנה עלינו להפוך למובילים בו, וברור שהשותף הטבעי ביותר לכך והמשמעותי ביותר לכך היא ארה"ב, למרות כל השינויים הפנימיים העוברים עליה. הצלחתה של מערכת מסוגה של "כיפת ברזל" פותח פתח לגיבושו של קונספט המשרת היטב את גישת "הטרור נגד טרור" המוצעת כאן. אכנה בהמשך קונספט זה "חופת פלדה". "חופת פלדה" אמורה להתקדם צעד אחד נוסף בחשיבה היישומית, כאשר מערכת פסיבית מבחינה התקפית ("כיפת ברזל") הופכת למערכת סמי-התקפית ("חופת פלדה"). ההבדל בגישה הוא שבעוד "כיפת ברזל" פועלת נגד הטיל המשוגר וגם כאשר היא מצליחה לירטו ולהשמידו, היא אינה עושה דבר למשגריו. "חופת פלדה" אמורה ליירט לא רק את הטיל, אלא בעת ובעונה אחת לתקוף גם את סביבת נקודת השיגור בעוצמה הרצויה לנו, סביבה בה מותקנים המשגרים מוסתרים בדרך כלל טילים נוספים וקני שיגור נוספים ונמצאים למטרה כזו או אחרת תומכי הלחימה המשרתים את מערך השיגורים. "כיפת ברזל" הוכיחה יכולות מצויינות בגילוי ומעקב המטרות המעופפות ובכינון הטילים המירטים אליהן, היא גם הוכיחה יכולות לחשב מתוך מסלול הטיל התוקף את נקודת השיגור ואת נקודת הפגיעה המשוערת שלו. יכולות אלו טרם מוצו, וניתן להוסיף ולשפרן. במציאות הקיימת, נסגר מעגל תקיפת אתר השיגור באמצעות הפעלת חא"י – מטוסי-קרב, מסוקים, ומל"טים – כאשר צוואר הבקבוק של סגירת מעגל זה הם העברת האינפורציה זמינות התוקף (מרחק, עדיפויות ועוד) והחלטת התוקף עם אדם בחוג, לבצע ירי. הרעיון המרכזי של "חופת פלדה" הוא להעביר לפסים אוטומטיים (רובוטיים) לא רק את יירוט הטיל התוקף, אלא גם את תקיפת אתר השיגורים. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים טכניים ותפעוליים, ישראל יכולה לממש מעגל תקיפה זה ללא קושי רב. יש בידה כיום כל הטכנולוגיות הדרושות לכך. נדרש כמובן לבצע בדיקה חק"בית וכלכלית של הקונספט ולהקצות לו משאבים. מערכת אקטיבית זו מרחיבה את יעילות ההתגוננות נגד טרור תלול מסלול ובצרוף עם מימוש הקונספט החדש של טרור נגד טרור, מייצרת על יוזמי טרור הטילים איומים שלא עמדו בפניהם עד כה. בראש וראשונה תמנא מערכת אוטומטית מסוג זה מעורבות אנשים בתקיפת משגרי הטילים, ופרוש הדבר הוא שעל הגורמים המפעילים אותם ומשתמשים בהם לקחת בחשבון לא רק את האפשרות שהטיל המשוגר ייורט, אלא גם מקום המצאם יותקף בוב בזמן שהם מחליטים לבצע שיגור. משמעות נוספת היא שיש לבדל בין גורמים לוחמים לבין אוכלוסיה אזרחית, אם אין רוצים שהאוכלסיה האזרחית הזו תפגע. לשם כך חייבת ישראל לשנות את מושגי ההתיחסות "מותר" ו"אסור" בלחימה נגד טרור, בהתאמה עם הקונספט של טרור נגד טרור לאמור: אין זה משנה מיהויוזם הלחימה, מרגע שפנה לדרך השימוש בכוח, יכולים גם יריביו לפעול נגדו באותם כללי משחק, אבל אין הם מוגבלים רק להם. אני מעריך שלמעגלי תקיפת הנגד ניתן במאמץ לא גדול לצרף גם ירי פצמ"רים וסוגי שיגור אחרים.

אנו נכנסים במהירות למציאות "עתידנית" של לחימת כפתורים ולחימה אוטומטית-רובוטית. לישראל יתרונות חשובים בתחום הטכנולוגיות הדרושות למיצוי אשפרויות אלה, ולעליה לעשות שתי אלה: א. לשנות את דפוסי החשיבה ולהתאימם בין היתר להתפתחות הטכנולוגית. ב. למצות את יתרונותיה הטכנולוגיים בלחימה מול טרור תלול מסלול וכך להקטין את השפעתם, ולהגדיל את הרתעתה. תקופות של שקט יחסי היו במהלך כל תלדותיה של ישראל תוצאה של הכרעות ברורות בשדה הקרב, שיצרו הרתעה אפקטיבית. עליה להשיג תוצאה דומה גם בלוחמת הטרור בכלל וטרור תלול מסלול בפרט, דבר שהושג רק במינון מצומצם בסבב האלימות האחרון. הרתעה אפקטיבית במקום שאין הכרעה חד-משמעית, היא חובתה העליונה של ממשלת ישראל לאזרחיה, וחשוב מאוד שהאזרחים לא יוותרו לה בשום תנאי בנקודה זו, כי בנפשם היא. "כיפת ברזל" או "חופת פלדה" או כל פתרון טכנו-מבצעי אחר, הוא חלקי וזמני. פתרון אמיתי לצימצום דרסטי בחשיפת האוכלוסיה האזרחית של ישראל לטרור תלול מסלול, הוא הפיכת טרור זה לקו אדום מוחלט ולקאזוס בלי. אין לקבל ולהשלים בשום מחיר עם הפיכת אזרחי ישראל הלא לוחמים ליעדי תקיפה "לגיטימיים" של מדינות או קבוצות אלימות, יהיה התרוץ התורן לכך אשר יהיה. יתכן ש"אילוף הסוררים" ימשך זמן רב יותר מפיתוח אמצעי טכנו-מבצעי כזה או אחר, אבל יתכן גם שאמצעים טכנו-מבצעיים יעילים הם מרכיב שיכנוע חשוב בסל האמצעים הישראלי. מטרת- העל חייבת להיות הפסקה מוחלטת של תקיפת ישירה של אזרחים כיעד הפעילות האלימה.

1. על-רקע דברים אלה, אני מציע לכל העיתונאים והכתבים דוגמת מזל מועלם, שהזדרזו ל"המליך" את עמיר פרץ על מפלגת העבודה, ראשות הממשלה ושרות הביטחון, לעצור לרגע, לחשוב עשרים שנות, אם לא מספיקות להם העשר הסטנדרטיות, ולהבין על מה מדובר בטרם יבלבלו את עצמם ואת עם ישראל בנימהרותם כי רבה. החלטתו של פרץ הייתה חוליה בשרשת, ועדיין לא הוכח שהייתה עדיפה מכל אופציה אחרת. לזכותו ניתן לומר שהייתה מספיקה לתרחיש האחרון.ולחובתו יש לומר שתיפקודו הלקוי במלחמת לבנון השניה, אינו בא על תיקונו באמצעות ההחלטה הראשונית. להחלטה הראשונית של פרץ חייבים לצרף את ברק, שחזר ואישר אותה, אבל בעיקר על שעמד תקצובה והצאתה מהכוח לפועל. החלטות מדיניות-פוליטיות כבודן במקומן מונח, לא הן בונות מערכות איכותיות, אנשי מקצוע עושים זאת!!...וחיילים מיומנים מפעילים זאת בהצלחה וממצים זאת בתנאי לחימה!!. 2. ביסודה של האמנה החברתית – רוסו, הובס ואחרים – עומדת התפיסה שמדינה מוקמת ומתקיימת בכדי להקנות לציבור האזרחים שלה יתרונות שאין הוא מסוגל להיג בכוחות עצמו. במסגרת תהליך זה, מוותר האזרח על חלק מזכויותיו הטיבעיות, בכדי לאפשר למדינה למלא את תפקידיה. הואיל והאינטרס היסודי ביותר של הפרט הוא הקיום וההשרדות, תפקידה החשוב ביותר של המדינה הוא להגן על האזרחים תחילה ובהמשך גם על זכויותיהם. זהו תפקידה הראשון והראשוני של כל ממשלה, וזהו גם מבחנה העליון. 3. כיום ראי אויביה של ישראל בלוחמת טרור תלול מסלול "שובר שיויון" פוטנציאלי והם מכשירים את הכלים, את החשיבה, את דעת הקהל ואת המערכת הבינלאומית, לקבלה והטמעה של גישתם. זהו שדה הקרב האמיתי של ישראל כיום. שבירת מגמה זו לא תושג ע"י הסדרים מדיניים חלקיים וזמניים, ולא ע"י מו"מ סזיפי, היוצר לכאורה מציאות שונה. גורמים כחיזבאללה וחמאס דואגים להזכיר לכולם שמטרת העל הפלשתינית-ערבית ניתנת להשגה רק באמצעות המאבק המזויין, ומאבק זה מתמקד כיום בלחמת טרור תלולת מסלול, המנצלת את האיסמטריה החמורה שבטח ותושבים בין ישראל לאויביה.