"ערב אחד, לאחר שיובל התכונן כהרגלו לקראת השינה: לבש את הפיג'מה היפה שעליה מצוירים אריות ג'ירפות ועוד הרבה חיות ביער, צחצח את השיניים, רחץ פנים וידיים, וכאשר נכנס למטה וכיבה את מנורת הלילה, ראה לפתע מעין צל שחור ומוזר מסתובב ומתנועע ליד הקיר. "מי זה?" שאל יובל. יובל לא שמע תשובה, אבל הדמות נעה שוב. "מה אתה רוצה?" שאל שוב יובל, והנה הוא רואה כי הדמות ליד הקיר נעה שוב ואז שומע לחש שקט: "גם אני רוצה בית." "מי את," שאל יובל שוב. "אני מפלצת ואין לי בית".
כּך מתחיל ספר הילדים של רבקה-תפארת, "המפלצת שלא מצאה בית", וכפי שאנחנו יודעים, מפלצת זה גם כּינוי גנאי לאדם מרושע במיוחד, ולצערנו, ולהבדיל, גם ליצור או אדם מכוער או דוחה שחיצוניותו מרחיקה אותנו, שאנחנו נרתעים מפני נוכחותו המעוותת לעתים לידינו - אנחנו שנולדנו "מושלמים ונאים" ומסוגלים ליהנות כך או כך מחיינו - והוא דחוי על ידינו ומבודד מסיבות שונות של התנשאות שלנו, של התבדלות, של פחד מהחדש, מהזר, מהשונה, פחד מעצם פחדינו. מאותן מפלצות שיכולות להימצא במחשבות שלנו, שלי ושל כמותי, שמלוות אותנו לעתים במשך כל חיינו ושאנו נאלצים להתמודד אתן בדרכים שונות.
אבל המפלצת של רבקה-תפארת מתבררת כמפלצת קטנה, מפוחדת, בודדה, מודעת למגבלותיה ולהיותה שונה, והיא משאירה את עצמה בצל ומעזה להגיח ממחבואה רק בשעות החשכה. אבל היא לא מגיחה כדי לתקוף או להזיק, אלא כדי למצוא לעצמה בית. אולי למצוא מעט חום. אולי למצוא תחושת משפחה. או פשוט להיות שייכת למשהו, למישהו. כי אולי החשכה שבחוץ, שהיא נאלצת לצאת אליה מפחידה גם אותה.
לחזק את הילדים גם בספר אחר שלה, "לישון עם אבּא ואימא", העלתה רבקה-תפארת מצב של ילד שמוצא עצמו מפוחד בחשיכה, כאשר זו באה ובצלליה מגבירה את הדמיון ומעוררת חוסר ביטחון וחרדה. הוא קם לפי כך ממיטתו וממהר לישון במיטת ההורים. בספר זה הילד, ולאו-דווקא אותו הילד, כבר גדל מעט ואינו פוחד לישון לבדו, אך הנה צץ לעיניו הצל שמפחיד אותו. גם שם וגם כאן, בספרה הנוכחי, נותנת רבקה-תפארת פתרון מעשי והוראות הפעלה להורים איך לחזק את הילדים, איך לפעול יחד אתם ולהביא אותם לכך שיִתגברו בכוח ההבנה של עצמם על פחדיהם.
"יש לי רעיון." ענתה אימא, "יובל הלילה יישן אצלנו כאן בחדר, ומחר נבנה כולנו בית למפלצת, כך למפלצת המסכנה שהגיעה אלינו יהיה גם בית, והיא לא תפחיד יותר את יובל ולא תאלץ לנדוד בלילות לחדרים של ילדים".
ובכן המפלצת כבר מכונה בפי האימא "מסכנה". אמירה זו מגמדת אותה מיד ומחלישה אותה, מחדירה תחושות שונות בלבו של הילד, וההורים לוקחים אותו ומגלים לו את הפחד שלו, מוכיחים לו שלא יכול לבוא יצור מזיק אל חדרו, ואם כן הרי זה בוודאי יצור קטן שרוצה את קרבתו. יחד עמו הם בונים בית קטן מקרטון - שוב הגְמדה של המפלצת - והנה יש בזה משום הזמנה מפורשת למפלצת לבוא אליהם, אם היא אכן קיימת, ולקבל את חום ביתם ואת חברתם. ואז אכן מקבלת המפלצת את ההזמנה, והיא מתגלה כיצור קטן, בודד ומפוחד ואפילו קצת מצחיק בצורתו. יצור שזקוק דווקא לחיבוקם המנחם.
כך, בהמשך, "יובל לא פחד מהמפלצת יותר. יובל הבין כי המפלצת פוחדת ממנו והוא צריך להגן עליה".
וכך מסתיים הספר, כמו באגדות: "עברו ימים, יובל והמפלצת היום הם חברים טובים, ובכל ערב שניהם הולכים לישון ביחד".
כמובן, אין ספר ילדים בלי איורים, אלו הם חלק חשוב בספר, הם באים להחיות, לפיכך חשוב מה הם משדרים ואיך הם מלווים את רוח הכתוב. לכן אי-אפשר בלי להזכיר את המאיירת. הציורים החביבים של ליאן בר-ניב, בגוונים נעימים ורכים, שציירה דמויות שקל לחבב ומפלצת קטנה וחביבה בהחלט, מוסיפים לתחושה הטובה שבספר ומסייעים בדרכם לעודד ולגמֵד את הפחדים.
כל זה מחזיר אותי כמובן אל מה שהגדרתי בתחילת הדברים, אל האדם שאלוהים לא חנן אותו במראה שבריות אחרים יוכלו לאהוב אותו, או בחריג שבריות דוחים אותו, או במוגבל שבריות נמנעים מלסייע לו. מבחינה זו, מביא הספר את המסר החינוכי שלו ומנסה להחדיר אל תודעת הילדים שקוראים את הספר, או שומעים אותו מפי הוריהם, את הצריך ואת הנכון בקבלתו של האחר והשונה.
כך, לצד הסיפור עצמו, רומזת רבקה-תפארת בספרה להורים על הוראות ההפעלה שבתוך השורות כדי לחזק את ילדיהם. כך גם למעשה מדבר הספר ומסביר להורים עצמם, לנו המבוגרים, בלי לחדש לנו אבל להזכיר לנו, על הצורך להתמודד עם בעיותינו ולהקביל אותן, לחשוף מול עצמנו את המפלצות המצויות בראשנו, להתוודע אליהן, לבעוט בהן, לאיין אותן, או להבין אותן ולחיות עמן. בטוחני שהמחשבה השנייה הזאת, אילו נכתבה במקום אחר ומתאים יותר הייתה נכתבת או נאמרת בצורה אחרת, ואם רצתה רבקה-תפארת ובאם לא הנה צפה המחשבה הזאת מתוך הסיפור שהביאה.