סיומו של מבצע "עמוד ענן",
ההר שהוליד עכבר, מעורר מחשבות קשות: כיצד "מעצמה" אזורית נושאת ונותנת עם ארגון טרור באמצעות מתווכים שהם אחיו לדת ולדרך החשיבה, על זכותה להתקיים ולהגן על עצמה? אם לא היה מדובר בארצי ובמדינתי, הייתי מגחך.
בנסיבות נוגות אלה, מה שנותר הוא לנסות לחפש בכל זאת נקודת אור כלשהי, כלומר לנסות לראות את המחצית המלאה של הכוס. לעתים ההכרח לא יגונה, אם הנסיבות אינן מותירות כל אפשרות אחרת, ונאלצים לדבר עם ארגון טרור. אבל, גם כאשר מתקיימים מגעים כאלה הם חייבים להצטמצם לאותן נסיבות, ולא להפוך ליחסים ולמגעים בין שווים על קשרים ארוכי-טווח.
באירוע הנוכחי ישראל אפילו לא הוזמנה למו"מ בקהיר. התהליך שם התנהל מעל ראשה, כאשר ה"מתווך" העוין שודרג על-ידי ישראל עצמה למעמד של "בורר"; כאשר הובלת אמצעי לחימה לאורך מאות קילומטרים בשטח מצרים תימשך כסדרה, ואין זו "הברחה" אלא אספקה שוטפת ומסודרת, ומי שמאפשר את האספקה הוא "המתווך", שגם לו נדרשה ישראל "החזקה" להעניק אתנן וכיבודים; כאשר נציגיו של ארגון הטרור שנגדו יצאה להילחם מסתובבים במקום ומכתיבים את דרישותיהם ותכתיביהם; וכאשר שרת החוץ האמריקנית מסייעת להעמדת ישראל והחמאס במעמד מקביל.
נחמה פורתא
לפני עשרים שנה כמעט, בטקס הכניעה המשפיל שהתקיים על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר השחור 1993, גרמו פרס, ביילין ומרעיהם לכך שראש ממשלת ישראל ניצב על דרג מקביל לזה של ראש ארגון הטרור לשחרור פלשתין כולה (אש"ף בשפתו המכובסת של פרס). מאותו רגע התחילה הספירה לאחור למלחמת אוסלו. הפעם אומנם לא אולץ ראש ממשלת ישראל ללחוץ את ידו המגואלת בדם של רוצח נתעב, אבל מנהיגי
ישראל שוב נקלעו למו"מ בין שווים כביכול, ישראל והחמאס. ההרתעה הושגה: ישראל הורתעה.
במציאות הנוכחית ניתן היה למצוא נחמה פורתא רק בהתעלמותם של כל הצדדים - למעט התקשורת הישראלית ופרשניה הנצחיים מאסכולת אוסלו - מהרשות הפלשתינית וממכחיש השואה העומד בראשה. אבו מאזן - כמו קודמו, רב-המחבלים ערפאת - נחשב בן-שיח ושותף רק אצל
שמעון פרס ומרעיו. לזכותו של ראש הממשלה נתניהו ניתן לזקוף את העובדה שלמרות שגיאותיו החמורות - ובראשן נאום בר-אילן והקפאת ההתיישבות היהודית - סיים את כהונתו בלי תהליך מסוכן של מתן ומתן עם איש זה ורשות זו.
קורטוב חיובי
יש הרואים נזק בחיזוק חמאס, הן בעסקה השנויה במחלוקת לשחרור
גלעד שליט והן במבצע הנסוג "עמוד ענן". האמת היא שאם משמעות חיזוק החמאס היא החלשה של אחיו התאום אש"ף ושל מנהיגו אבו מאזן והפחתת הסיכוי להקים עבורו מדינה בלב ארץ ישראל, הרי שמדובר במעט תועלת מן המבצע האחרון. הפרובוקציה התורנית של אבו מאזן באו"ם, לפיה הוא יבקש ויקבל הכרה במדינה פלשתינית מדומיינת, רק ממחישה את הצורך להחלישו.
מכיוון שהנוסחה השקרית של "פתרון שתי המדינות" פשטה את הרגל, ומכיוון שיותר ויותר אנשים מבינים ששלום ומדינה פלשתינית ממערב לירדן הם דבר והיפוכו, ומכיוון שחזונות אוסלופוליס (אוסלו של הצמד פרס-ביילין ואנאפוליס של הצמד אולמרט-לבני) משמעותם נזקים חמורים לישראל - כל מהלך שמשמעותו החלשת אבו מאזן הוא צעד בכיוון הנכון. מנקודת ראות זו יש קורטוב של חיוב בתוצאה הלא-מכובדת של מבצע "עמוד ענן".
