אופייה התמציתי של תורתנו הקדושה הותיר למעשה אירועים רבים מעורפלים, קרי, ללא תאור מדויק לגבי פרטיהם. כתוצאה מכך, חז"ל, בניסיונם להבין מה באמת קרה, נאלצו להביע את פרשנותם לאותם אירועים. זה בהכרח גרם לרבים מהם לפרש את אותם אירועים בצורה שונה. ולמרבה הפלא רוב הפירושים הללו "חיים ביחד" בתוך מסגרת התורה. רעיון "הפרדס" מעיד על כך שחז"ל ראו בהבנת התורה פרדיגמה ליברלית ביותר שבה גם הפשט, הרמז, הדרש, והסוד - כולם משרתים את המטרה העליונה של הבנת התורה.
דומני שה"ליברליזם" של חז"ל בקבלת דעות שונות בהבנת המקרא מהווה בעיה כאשר באותו רובד, לדוגמה ברובד הפשט, חז"ל מציגים דעות סותרות ממש. למה אני מתכוון? לפני שנה בשיעור תורה על פרשת 'וישב', הצהיר הרב שנתן את השיעור שלמרות כל הסימנים והראיות שיהודה חשב שתמר הייתה זונה וביקש לבוא אליה כאחת שכזאת, לא כך המצב. הרב טען שיהודה קידש את תמר בקידושין.
היו או לא היו קידושין
ולכן, נשאלת השאלה: מי צודק? הרב שאימץ את עמדת בעלי התוספות בספר 'דעת זקנים' - שהיה פה קידושין - או רש"י, רמב"ן, חזקוני, הרס"ג ורבים אחרים שטוענים שאכן יהודה חשב את תמר לזונה וביקש "הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִך (בראשית לח, טז)? המחלוקת פה משקפת את שתי הגישות לתורה. אחת מנסה להיצמד לפשט ולתודעה שבה אנו נאלצים לפעמים להודות שאבותינו, למרות גדולתם האדירה, היו למעשה בני אדם, בשר ודם, ושכאלה חטאו מדי פעם, נפלו, אך קמו ועלו מעלה. הגישה השניה, היותר מאוחרת, מנסה לעשות כל מאמץ אפשרי, כולל שמיניות אינטלקטואלית באוויר הכוללות הכחשת הפשט והכחשת דעותיהם של רוב הפרשנים - כי במקרה דנן לא יתכן שיהודה, שממנו יבוא מלך המשיח, יפנה לאשה בדרך כה מבישה.
האסכולה השניה טוענת שכפי שאי-אפשר לדמיין שהחזון איש יחלל שבת, כך אי-אפשר לדמיין שיהודה יעשה מה שהתורה אמרה שהוא עשה. ואכן בגישה "הרביזיוניסטית" לתורה, בעלי התוספות ואלו שהצטרפו אליה היום טוענים שכאשר יהודה פנה לתמר, בתשובתה "מַה-תִּתֶּן-לִי כִּי תָבוֹא אֵלַי" (בראשית שם, טז) היא למעשה שאלה "במה תקדשני". הוא הבטיח גדי עזים אך היא דרשה עירבון. הוא שאל מה היא רוצה, והיא ענתה "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶר בְּיָדֶךָ" (שם, יח). זה גרם לבעלי התוספות לטעון שהחותם הינה טבעתו, שבזה נוהגים לקדש אישה, פתילתו (שמלתו) הינה החופה, ומטהו, אלו העמודים של החופה. לא פחות!
אני מבין את הרצון הגדול לדון כל אדם לכף זכות. ברם, אידיאל זה חל כאשר יש ספק קרי, חוסר ידע. אז ראוי לדון את האיש שחשוד במעשה שלילי לכף זכות, וע"י גישה אלטרואיסטית זו נמנע החושד בחברו מלשון הרע ומהוצאת שם רע. נשאלת השאלה: האם סיפורם של יהודה ותמר עומד בדרישות של ספיקא בראיות שדורש לדון איש לכף זכות או שמא הראיות הינן כל כך מוצקות, שלומר שיהודה קידש את תמר מהווה מתן עדיפות לאדם על בסיס מעמדו הרם ולא על בסיס מעשיו.
הראיות מוכיחות: יהודה לא קידש את תמר
הראיות בנושא יהודה ותמר הם: "וַיִראֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה...וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלָיִךְְ" (שם, טו-טז). כדי לומר שהוא ביקש לשאת אותה לאשה צריך לומר שאיש בעל שיקול דעת מציע לאשה שמעולם לא החליף עמה מילה, להיות אשתו תוך דקות ספורות בלבד. היא מבקשת שכר: "מַה-תִּתֶּן-לִי כִּי תָבוֹא אֵלַי (שם, טז), והוא מציע גדי עזים. את חֹתמו ופתילו ומטהו הוא לא מקנה לה, אלא משאיל לה אותם עד שיביא לה את גדי העזים, כך ש"הטבעת" לא עברה לבעלותה כפי שנהוג בקידושין. ואם הוא נשא אותה, מדוע הם לא חזרו לביתו כבעל ואשה, וכיצד לא ידע יהודה את מקום מגוריה אם הוא נשא אותה? ומדוע רעהו הָעֲדֻלָמִי שאל "אֶת-אַנְשֵי מְקֹמָה...אַיֵה הַקְּדֵשָׁה" (הזונה) אם יהודה לא אמר לו שזה מקצועה? ועוד, לו יהודה נשא אותה, הייתכן שיחיה שלושה חודשים בלי שיראה אותה ויבחין שהיא בהריון, עד שהדבר יסופר לו? כל הראיות הפשוטות הללו מובילות למסקנה הברורה והבלתי ניתנה לשתי פרשנויות...שאכן יהודה חשב אותה לזונה וביקש לבוא אליה ככזאת, ושהוא בשום פנים ואופן לא קידש אתה.
גיבורים עם פגמים
ולכן, לעניות דעתי, כוונתם של אלו המנסים לפרש את תורתנו הקדושה בדרך שבה כל גיבוריה הינם נקיים מכל חטא ורבב - כוונתם טובה אך מעשיהם אינם ראויים. ומדוע? כי הם פוגעים במהֵימנותה של תורתנו הקדושה -- לא פחות! למה אני מתכוון? הרב ישראל מאיר לאו נוהג לומר שהראיה המובהקת לכך שתורתנו הינה תורת אמת - להבדיל מאלו של הנוצרים והמוסלמים - תלויה בכך שתורתנו מגלה לנו את גיבורינו הצדיקים על כל פגמיהם וחטאם. לעומתה, "תורתם" של הגויים מציגה את גיבורם כאנשים מושלמים, שמעולם לא חטאו. ולכן, איזה תורה אמינה יותר - שלנו או שלהם?
יהי רצון שהשאיפה לאמת תדריך תמיד את לימודי התורה שלנו, ובכך נקיים את רצונו של הקב"ה -- שנתקרב אליו רק בדרך של אמת. כי אין דרך אחרת לדעת אותו ואת תורתו! הוא אמת ותורתו אמת והדרך אליו חייבת להיות דרך של אמת.