כאשר האו"ם קבע שמדינת פלשתין היא מדינה שאינה חברה באו"ם, הוא למעשה קבע שפלשתין אינה מדינה ככל המדינות. בכך האו"ם אישר, ברוב של 138 מדינות, את ליבו ומהותו של דוח ועדת
אדמונד לוי שקבע כי מדינת ישראל אינה כובש ביהודה והשומרון אלא ריבון. הרי במשפט הבינלאומי אין ולא יכולה להיות טענת כיבוש, אלא של שטחים הנמצאים תחת ריבונותה החוקית של מדינה מן המנין.
מכאן שהאו"ם הסיר את הגיבנת שממשלת ישראל סירבה להיפטר ממנה במשך 45 שנה - אין כיבוש באיו"ש. יהודה והשומרון הם שטח בריבונות מלאה של מדינת ישראל.
החלטת הממשלה המגדירה את שטחי יהודה והשומרון הם "שטחים במחלוקת" אף היא שגויה. שטחים יכולים להיות במחלוקת בין שתי מדינות ריבוניות בלבד. מאחר שפלשתין אינה מדינה ריבונית, השטחים הללו אינם יכולים להיות במחלוקת. הם שייכים למדינת ישראל ב-100%.
מכאן ולהבא, כל עיסוק או התערבות של מדינה זרה או האו"ם בנושא יהודה והשומרון יהווה התערבות ופגיעה בריבונותה של מדינת ישראל - דבר העומד בסתירה מוחלטת למשפט הבינלאומי ולסעיף 2 במגילת האו"ם האוסר על כל מדינה חברה באו"ם (ועל האו"ם עצמו) להתערב בענייניה הפנימיים או בריבונותה של כל מדינה החברה בו.
אמנת מונטווידאו קבעה 4 תנאים להכרה במדינה- אוכלוסיה קבועה, טריטוריה מוגדרת, מימשל ויכולת לקשור קשרים בינלאומיים.
עצם ההחלטה כי פלשתין היא מדינה שאינה חברה מן המניין באו"ם מעלה כי היא לא מקיימת את התנאים הבסיסיים לקיומה של מדינה. ואולם, כפי שנראה להלן, הבקשה להכרה מצד הרשות הפלשתינית מעקרת מיסודן כמה טענות ותיקות מאד שלהם לאורך השנים:
התנאי הראשון - אוכלוסיה קבועה. מאז 1948 טענו הפלשתינים כי הם מייצגים את מיליוני הפליטים הפזורים במדינות אחרות. עצם העלאת הבקשה להכרה כמדינה, מהווה בהכרח הודאה כי הרש"פ מייצגת רק את "האוכלוסיה הקבועה", שהיא הפלשתינים הגרים באיו"ש או בעזה.
קל וחומר שעצם העלאת התביעה להכרה במדינה מעקרת מתוכנה את הדרישה ל"זכות השיבה". לא רק שמדובר בפגיעה במדינה ריבונית, ישראל, אלא אין לרש"פ כל זכות לייצג את הפלשתנים שאינם גרים בתחומי המדינה שהם שואפים לקבל עליה הכרה.
אמור מעתה - הרשות הפלשתינית יכולה לייצג רק את ערביי יהודה והשומרון ואין לדון איתה כלל על "זכויות" של ערבים במקומות אחרים - לא במדינות אחרות ובטוח שלא במדינת ישראל.
על סמך החלטת האו"ם, על ישראל לדרוש את ישוב "הפליטים הפלשתינים" בארצות מושבם, פירוק אונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלשתינים) והודעה כי לא יהיה כל מו"מ עם הרש"פ על "זכות השיבה" ואפילו לא על ישוב פלשתינים מחו"ל בתחומי יו"ש.
התנאי השני - טריטוריה מוגדרת. באופן מעשי, מדינת ישראל שולטת כיום על כל יהודה והשומרון. כוחות צה"ל עושים בכל מקום באיו"ש כבשלהם. הטריטוריה המוגדרת היחידה שניתן כיום לייחס לפלשתינים שליטה מוגבלת כלשהי, היא שטחי A באיו"ש ורצועת עזה. מעצם העלאת הדרישה להכרה, וויתרו אבו מאזן וחבריו על כל טענה לכל שטח שאינו אחד משני אלה.
התנאי השלישי - מימשל. ביהודה והשומרון קיים מימשל פלשתיני מוגבל והוא הרשות הפלשתינית, אשר נוצרה על-ידי הסכמי אוסלו בלבד. בפניה לאו"ם הפרה הרש"פ את הסכמי אוסלו הפרה יסודית ומהותית, ומכאן שיש לישראל זכות לבטלם וממילא תתבטל הרש"פ.
יתרה מכך - הרש"פ ממומנת על-ידי ישראל ונתמכת ביטחונית על-ידי חיילי צה"ל. ללא תמיכתה הביטחונית של ישראל, הייתה הרש"פ קורסת בפני הח'מאס.
הפלשתינים אכלו את העוגה ועכשיו הם רוצים אותה בחזרה. יש להעמיד בפניהם את הברירה - לבטל את הפרת הסכמי אוסלו ואת ההכרה בחד-צדדית באו"ם, או שיבוטלו הסכמי אוסלו ותפורק הרשות הפלשתינית.
בעזה קיים מימשל שונה לחלוטין - לרש"פ אין כל שליטה וזו נמצאת בידי הח'מאס (שגם הוא ממומן על-ידי ישראל). מדובר בארגון טרור העוסק בירי טילים על אזרחים, פעולות המהוות
פשעי מלחמה מובהקים. עצם הבקשה של הרש"פ לאו"ם מפרידה את עזה מאיו"ש וכך יש להבהיר לעולם ולערבים כי לא ניתן עוד לאחד ביניהם. כל אזור לגורלו.
התנאי הרביעי - יכולת ליצור קשרים בינלאומיים. ברור שזה ניתן לרש"פ בלבד, אך לא ניתן למימשל הח'מאס בעזה.
ועדת השופט אדמונד לוי קבעה כי באזור יהודה והשומרון אין דיני "כיבוש" בידי ישראל, ויש לשנות את התנהלות המדינה באורח מהותי. ממשלת ישראל עדיין לא אימצה רשמית את מסקנות הדוח ולא מבצעת את המלצותיו. המשפטנים בפרקליטות המדינה ובעקבותיהם בג"ץ, עומדים בראש הזועקים "כיבוש כיבוש", דבר המעיד על נטיותיהם הפוליטיות הרבה יותר מהתמצאותם במשפט הבינלאומי. עליהם, למרבית הצער והאבסורד, מתבססות האשמות האו"ם ומדינות העולם נגד ישראל בכל הנוגע להפרת המשפט הבינלאומי בכל הנוגע ל"כיבוש" הדימיוני.
ממשלת ישראל מגלה חוסר הבנה בסיסי בכל הנוגע לריבונות המדינה וזכויותיה במשפט הבינלאומי. אכן, רוב רובם של היועצים המשפטיים בנושא המשפט הבינלאומי הם חסידי הסמול הקיצוני, אך עדיין אין בכך כל הצדקה לבורות ולמחדלי ממשלת ישראל בתחום זה.
המסקנה הברורה מהחלטת האו"ם ב-29.11.12 היא שעל מדינת ישראל להכריז מיד כי היא המדינה הריבונית בכל ארץ ישראל מהירדן ועד הים ולהחיל להלכה את החוק הישראלי במלואו על כל השטח (בפועל כל סממני הריבונות והחוק הישראלי ממילא חלים).
כמו-כן על ממשלת ישראל להודיע לאו"ם ולמדינות העולם כי בנוגע לזכויות הבניה לא תהיה אפליה כלשהי בזכויות האדם בכל רחבי מדינת ישראל, קל וחומר שלא יופלו יהודים לרעה, וכל זכויות הבניה יחולקו באורח שוויוני.
בנוסף, כל התערבות של מדינה זרה בנושא זכויות הבנייה של יהודים במדינת ישראל תהווה התערבות בענייניה הפנימיים ובריבונותה של מדינת ישראל, דבר האסור לחלוטין על-פי מגילת האו"ם. מדינת ישראל תוכל לתבוע כל מדינה שתתערב בענייניה הפנימיים ובריבונתה (כולל את הכאילו" מדינה פלשתינית) בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.
החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 2012 הכירה הלכה למעשה במעמדה הריבוני של מדינת ישראל על כל ארץ ישראל, והגבילה מאד את יכולתם של הפלשתינים לדרוש זכויות מדיניות, אשר מוגבלות מעתה אך ורק לאזור A וליושביו. החלטה זו יוצרת למדינת ישראל הזדמנות נדירה להסדיר את המסד החוקי של ריבונותה על כל חלקי ארץ ישראל.
