ימין ושמאל רק חול וחול

זה קורה בשמאל וכמובן בימין. כמה מידידיי הטובים יצביעו אוטומטית גם הפעם למפלגת העבודה, למרות שברשימתה משובצים מועמדים בעייתיים: מירב מיכאלי, הקוראת לסרבנות, נכדתו של ישראל קסטנר שבית המשפט חרץ דעתו על אודותיו; האיסלאמיסט הקיצוני ראלב מג'אדלה, חסיד מושבע של המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש זכרו לא לברכה, שדגל בזריקת היאהוד לים; הערבייה הנוצרית נדיה חילו, אנטי ציונית; פרופ' יוסי יונה, אנטי ציוני קיצוני, שמצדד בביטול חוק השבות וחיסול המדינה היהודית בתור שכזו; הפטפטן המתחסד בוז'י הרצוג, שבחקירותיו במשטרה בעניין עמותות הקש של אהוד ברק, סיכל את חקר האמת בשתיקתו המתמשכת; סתיו שפיר, נערת הפגנות המחאה שהקריבה נפשה למען בטחון המדינה בשירותה הצבאי בשבועון 'במחנה' ובנתה קריירה על השמצה סדרתית של המחנה הלאומי. חברַי הסרוגים, במו ידיהם, יכניסו אותם גם לכנסת הבאה – כדי שיפעלו נגדם. בליכוד, המתיימר להיות ימין אמין ואינו אלא לכל היותר מפלגת מרכז, המצב אינו טוב יותר. להפך. אם העבודה מנסה איכשהו להסתיר את מועמדיה הפוסט-ציונים, הליכוד מתפאר בהם. נתחיל בראש הממשלה בנימין נתניהו. בית"רי לשעבר שבא מבית טוב. אבל איפה הוא היה בעת הגירוש מגוש קטיף? תשובה: התבצר בכסאו ותמך כמעט לכל אורך הדרך, אפילו בהתלהבות, בחקיקה לטובת הגירוש, עם מבטי בוז בעיניים מול תחנוני המתנחלים. ראיתי את התנהלותו המבישה אז בכנסת, כשהצהיר מול אחד מח"כי הימין: "שיהיה ברור לך, אני בכל מקרה הייתי מצביע בעד". מעידה חד-פעמית? בהחלט לא. על שמו רשומה הסיסמה הנואלת 'שתי מדינות לשני עמים' (האחת פלשתינית יודן-ריינ'ית, והשנייה מדינת כל אזרחיה, שב"חיה ומסתנניה), והוא אבי הקפאת הבנייה האכזרית ביו"ש, צעד מר ונמהר שאפילו ממשלות השמאל לא העזו לנקוט בו. הוא האיש שניהל מגעים פעמיים, בשתי קדנציות שונות, לנסיגה מהגולן, וכמעט הושיב על שפת הכינרת את מרצחי אל-קאעידה. הוא האיש שמאפשר גם היום לכנופיית שלטון החוק להשתולל, למשל המשך פעילותו במשרד המשפטים של אויב ההתיישבות מייק בלאס, שאמנם סיים תפקידו במשרד, אבל איש בממשלת נתניהו טרם העז להראות לו את צידה השני של הדלת. והם עוד קוראים לעצמם מפלגת ימין. עלתה על כולנה כניעתו המבישה של נתניהו לחבריו, עבדים נרצעים ל'דת המשפט': בני בגין, דן מרידור ומיכאל איתן, שצידדו בדחיית חוק ההסדרה, רק כדי לא לפגוע בכבודה ובעליונותה של מערכת המשפט. תזכורת: ח"כ זבולון אורלב הניח על שולחן הכנסת, ערב הגירוש מגבעת האולפנה, את חוק ההסדרה שנועד לסכל את הגירוש המרושע ולמנוע גירושים נוספים בעתיד. החוק הצודק של אורלב ביקש לקבוע, שבמקרה של מחלוקת נדל"ניסטית, לא ייהרסו בתים אך יינתן פיצוי כספי הולם, אם תוכח בעלות פלשתינית על הקרקע. מה יותר צודק מזה? מה יותר יהודי מזה (ראה 'תקנת השבים')? אבל כל זה לא עניין את נתניהו ושותפיו בליכוד. בתחילה טען אומנם נתניהו עצמו, כי גירוש תושבי האולפנה הוא "גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה", אך עד מהרה הפך עורו ואיים בפיטוריו של כל שר או סגן שר, שיעז להצביע על-פי מצפונו הליכודי-היהודי-הציוני, בעד חוק ההסדרה האנושי והצודק כל כך. אגב כך שוב נמצאנו למדים, שהשפעת הח"כים הסרוגים בסיעה: לאה נס ויולי אדלשטיין שנעדרו, והח"כים חוטובלי, אלקין ופיניאן שהצביעו בעד חוק ההסדרה, על נתניהו, קטנה מהשפעת העציץ הפורח בפינת לשכתו. אותו לפחות נוהג נתניהו להשקות מפעם לפעם. כזו, אגב, תהיה השפעתם של הסרוגים בסיעתו גם בקדנציה הבאה: אפס, נאדה, כלום.

והסוף ידוע: בהצבעה ביוני השנה על חוק ההסדרה המוצדק, הפך נתניהו את ח"כי הליכוד: גדעון סער, גלעד ארדן, משה יעלון, יובל שטייניץ, לימור לבנת וכרמל שאמה-הכהן, לקבלני הביצוע של יריב אופנהיימר. האם שוב פעל כל אחד מהם מתוך אהבת עצמו, מבלי שים לב להשפעתה ההרסנית של הצבעתו על עתיד ההתיישבות? ואל נשכח גם את אלה שברחו מההצבעה: סילבן שלום וישראל כ"ץ, ששהייתם בשליחות המדינה בחו"ל התארכה עד לאחר ההצבעה, ושאר אבירי המחנה הלאומי: עוזי לנדאו, יולי אדלשטיין, פניה קירשנבוים, גילה גמליאל, אלכס מילר ואיוב קרא, שנפלה עליהם אימת נתניהו-בגין-מרידור-איתן. גם השותפים החדשים של נתניהו, מישראל ביתנו, התייצבו נגד חוק ההסדרה: ליברמן, לנדבר, אהרונוביץ', אילטוב, עמר חאמד, כולם מגלגלי עיניים לשמיים, כאילו היו נאמני הקו הלאומי, אך בעת מבחן קריטית, העדיפו לטרפד את החוק ההוגן. עכשיו הם חברו לליכוד ויסיטו אותו שמאלה בכל מערכת היחסים שבין דת ומדינה, למשל קידום מהלכים מעודדי התבוללות. במילים אחרות: מבין 40 המועמדים הראשונים בליכוד-ביתנו, 13 הרימו יד נגד חוק ההסדרה וציפצפו על שולחיהם, אבל עכשיו סומכים על זכרוננו הקצר ומבקשים את קולותינו. כל מועמד שלישי בליכוד-ביתנו עבד בשירות מרצ, 'שלום עכשיו' ובצלם. ואם נצרף לרשימה את שמונת הגמדים שנמלטו מהצבעה בשל נזיד עדשים, מגיע מספר תומכי הגירוש, במישרין או בעקיפין, ל-21 מבין 40 מועמדי הליכוד-ביתנו לכנסת הבאה. יותר ממחצית. מדהים. לא מפתיעה כלל העובדה, שחלק ממתנגדי ההסדרה, בגדו בשולחיהם גם בהצבעות שקידמו את הפשע הגירוש מגוש קטיף. אז היה זה אריאל שרון, ששדד בעזות מצח מכוערת את קולות בוחריו מימין, לטובת אידיאולוגיית הנסיגות של השמאל הקיצוני. לצידו התייצבו בכירי הליכוד, שחלקם, ובראשם נתניהו, עדיין מככבים ברשימת הליכוד לכנסת ה-19. גם אז הם התעניינו בטיב הריפוד של כורסאותיהם המיניסטריאליות, יותר מאשר בשולחיהם ובאינטרס הלאומי. אבל הם לא הראשונים. ממשלות הליכוד התמחו מאז ימי מנחם בגין בהרס ועקירה. בגין האב החריב את ימית וצפון סיני. נתניהו מסר את חברון לערבים. שרון השמיד את גוש-קטיף וצפון השומרון, והשנה כפה נתניהו על הליכוד מתן יד להריסת שכונת האולפנה, ולסיכול חקיקה שהייתה מונעת גירושים נוספים במצוות הבג"ץ, לאחר הבחירות. מפלגת העבודה, רק לשם השוואה, מעולם לא ויתרה ביד כה רחבה. וכאן צצה כמובן שאלת המחץ: אז מה אתה מציע? שנתניהו ייפול? שלי ראשת הממשלה? ציפי? לפיד? אז זהו בדיוק, שלא. נתניהו ימשיך. סקר הארץ מצא השבוע, ש-81% מהציבור סבורים שנתניהו ייבחר שוב. מה שדרוש עכשיו, הוא סינדול מימין. זוהי הנוסחה המנצחת. נתניהו זקוק לחיזוקים מימין כדי שתוכנית הבנייה ב-E1 לא תישאר על הנייר, כדי שדוח לוי יאומץ רשמית, כדי שלא יהיו עוד גירושים ועקירות ביו"ש. הגיע הזמן להבין, שיריקות בפרצוף, מימין ומשמאל, אינן גשם. שהושטת הלחי השנייה אינה דרך. שרק מזוכיסטים מצביעים נגד עצמם. שימין ושמאל רק חול וחול.