מפלגת העבודה - טרגדיה ציונית פוליטית

הטרגדיה הפוליטית של העבודה קשורה גם להרכב הרשימה. "הרשימה נהדרת" - כך ציינה יחימוביץ' עם קבלת תוצאות הפריימריז, וכך הפכה לאסיר ב"כלא פוליטי טראגי" שיצרה לעצמה. שהרי שליש מהנבחרים, לכאורה במקום ריאלי, יוסי יונה, מירב מיכאלי, נחמן שי, מיכל בירן, מיקי רוזנטל, נינו אבסדזה, דני בן סימון, יריב אופנהיימר וסתיו שפיר, הם כולם בדעותיהם החברתיות המדיניות והביטחוניות, שמאלה ממרצ בלשון המעטה. לכן, הטיעון שהעבודה היא "מפלגת מרכז" חסר יסוד בעליל. ראוי ונחוץ לשים את הרשימה הזו בפרופורציה ובהשוואה לרשימת עבודה אחרת. ולהדגמה - הבה ונתבונן על רשימת העבודה הנוכחית בהשוואה לרשימת העבודה שהייתה למשל לכנסת העשירית. שתי דוגמאות מתוכן תספקנה כדי להדגים את הטרגדיה הפוליטית הציונית של העבודה. דוגמה 1 לטרגדיה: מקום 4 ברשימת העבודה לקראת הכנסת ה-10, הציבה מפלגת העבודה במקום הרביעי את יצחק רבין ז"ל. אין צורך להרחיב על מעמדו של רבין בהיסטוריה של מדינת ישראל ושל מפלגת העבודה. רק נזכיר שהיה רמטכ"ל צה"ל בעת מלחמת ששת הימים, שגריר ישראל בארה"ב, ראש ממשלה בעת מבצע אנטבה, שר ביטחון, בעל פרס נובל לשלום, ראש ממשלה שנרצח. רבין, שהיה יו"ר העבודה, היה מיוזמי הסכמי אוסלו, נושא ביטחוני-מדיני-חברתי טעון ושנוי במחלוקת קשה. נושא שמתוצאותיו ומהשלכותיו אי-אפשר להתעלם גם היום. יחימוביץ' בחרה להתעלם ממנו. קמפיין רק חברתי. סביר? ממש לא. אין צורך להרחיב על הפרופיל האישי של רבין. "כמי שעבד בצמידות ליצחק רבין, וזכה לאמונו, אין לי ספק שאילולא נרצח, היה מבטל את הסכמי אוסלו ושולח את ערפאת וחבר מרעיו בחזרה לתוניסיה או בסערה השמיימה. אני התפכחתי בעת ההיא, בכאב רב, מחזון השלום שבו האמנתי ושקרס לנגד עינינו בדם של יהודים חפים מפשע. אך רבים ממשיכים, גם היום, ללכת שבי אחרי הסיסמה של 'שתי מדינות לשני עמים', תוך התעלמות מהעובדות הבלתי נעימות" (שמואל הולנדר, מזכיר הממשלה בממשלת רבין). ומי מופיעה היום ברשימת העבודה במקום הרביעי? מירב מיכאלי. איזו השוואה... איזה זילות... ומה הפרופיל שלה? בהשוואה לרבין, מפאת הזילות, נסתפק להלן רק בהתבטאות שלה בעד סרבנות לגיוס לצה"ל. ברם, הסרבנות לגיוס, היא עניין בזוי בקונצנזוס הישראלי. העניין כולו עכשווי, עומד מול המאבק הביטחוני החברתי המוסרי לשוויון בנטל הגיוס ובנטל המילואים. אלו הם נושאים ביטחוניים חברתיים הכרוכים אחד בשני. האם מי שמתעלם מהם הוא עיוור פוליטי? טיפש פוליטי? מתחבר לדעתם של הח"כים הפלשתינים הלאומיים? ודאי שכן. אכן טרגדיה פוליטית, שבמפלגת העבודה מירב מיכאלי מחליפה במקומה את יצחק רבין. דוגמה 2 לטרגדיה: מקום 20 ברשימת העבודה ועוד השוואה. לקראת הכנסת העשירית הציבה מפלגת העבודה במקום ה-20 את ח"כ שלמה הלל. משכמו ומעלה, יהודי ציוני עם אינספור איכויות, באר שאין לה סוף, בתרומה למדינה. נזכיר בקצרה חלק מהפרופיל האישי שלו: יליד בגדד, בוגר גימנסיה הרצליה, למד מדע המדינה, כלכלה ומנהל ציבורי באוניברסיטה העברית. היה במכון איילון והיה לו חלק בהקמת התעשיה הצבאית. תוך סיכון אישי, עסק בהעפלת יהודי המזרח. לאחר קום המדינה, ארגן את הבריחה הגדולה של יהודי עירק לאירן, ומשם במטוסים לישראל. שימש כשגריר ישראל בכמה ממדינות אפריקה, היה חבר במשלחת הקבועה של ישראל באו"ם וסמנכ"ל משרד החוץ לענייני המזרח התיכון עד שמונה לשר משטרה. כיהן בכנסת השנייה והשלישית, ומהכנסת השביעית עד הכנסת ה-12 ברציפות. היה גם שר פנים. בכנסת ה-11 היה יו"ר הכנסת. התמודד על משרת נשיא המדינה. חבר במועצה הלאומית למען הגולן ובקעת הירדן. חתן פרס ישראל. היום גם סבא גאה בנכדיו. ובהשוואה, במקום ה-20 ברשימת העבודה דהיום, נמצא פרופ' יוסי יונה. ובקצרה מהו הפרופיל האישי שלו? יוסי יונה מנסה להתחזות ל"איש מתון". אלא שבדרכו הוא שמאלן קיצוני (זכותו), וכדי להידמות ל"איש מתון" בדעותיו, הוא מחק לאחרונה מאתר "העוקץ" עשרות מאמרי שטנה ברוח השמאל הקיצוני והאנטישמי ההזוי, אשר מטיפים בעד זכות השיבה של הפליטים הערביים לתוך גבולות מדינת ישראל. איך זה עומד בהשוואה לשלמה הלל? בושה? האם זה מאפשר ממשלה דו-לאומית? בהחלט. אכן טרגדיה פוליטית.

לחוק השבות מתנגד פרופסור יוסי יונה, מקום 20 ברשימת העבודה. לא יאומן. המושג של "מדינה עם רוב יהודי מוצק" מבוסס על חוק השבות תש"י 1950. זהו הביטוי החוקי המרכזי להיותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי כולו. החוק מעניק לכל יהודי, באשר הוא, את הזכות לעלות לישראל, ומיד עם כניסתו אליה, לקבל תעודת עולה עם מלוא הזכויות של תושב קבע. האם דעת יוסי יונה הפוכה למעשי העלייה והגבורה של שלמה הלל? בהחלט כן. האם התנגדותו של יונה מתחברת ומתמזגת לדעתם של הח"כים הערביים הלאומיים? בהחלט. האם זה מתחבר קונספטואלית, להצבעתה של שלי יחימוביץ' עבור עזמי בשארה? כן, בהחלט. האם זה מספק תשתית לממשלה דו-לאומית? שלא יהיה ספק! זוהי טרגדיה ציונית של מפלגה. במלאת שנה למבצע "עופרת יצוקה", בשנת 2010, היה יוסי יונה בין מארגני הפגנה, שאחת מהסיבות לקיומה הייתה בעד "העמדתם לדין של האחראים מישראל לביצוע פשעי מלחמה". דוח גולדסטון, הבנתם? האם זו היא מפלגת העבודה? האלו הם נציגיה לכנסת? שמאלה ממרצ? ועל כאלה אמר ברל כצנלסון, מאבות תנועת העבודה: "וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו" [מתוך מאמר של ברל כצנלסון שהופיע בעיתון "דבר" לקראת "חג האחד במאי" 1936]. ולתשומת לב חברי תנועת העבודה מההתיישבות העובדת: ראוי לציין את העתירה המפורסמת של "הקשת המזרחית" בה פעל פרופ' יוסי יונה, כנגד תנועת העבודה, הקיבוצים והמושבים, עתירה שעסקה כנגד ההחלטה של מינהל מקרקעי ישראל, הרשאה שניתנה לקיבוצים ולמושבים, לשינוי ייעוד של קרקע חקלאית. אליבא דשלי יחימוביץ', יו"ר העבודה, האם יוסי יונה הוא מחליפם של נציגי הקיבוצים והמושבים ברשימת מפלגת העבודה לכנסת? הזו היא מפלגת העבודה? אכן טרגדיה פוליטית ציונית. יוסי יונה, ממייסדי "הקשת המזרחית" - תנועה מזרחית "לקידום" יוצאי עדות המזרח, תנועה שהביעה תמיכה חסרת תקדים במרגל האטום מרדכי ואנונו, בטענה שהוא "לוחם אמיץ למען התרחבות השיח הדמוקרטי במדינת ישראל".‏ האומנם ואנונו היה כזה? האם זו היא מפלגת העבודה? למרות ובשל חופש המחשבה, וחופש הדיבור, איך זה משתווה למייסד התעשיה הצבאית שלמה הלל? איך דעות כאלה קשורות למצע מפלגת העבודה? לביטחוניסט יצחק רבין? סוג של טירוף מערכות ושיבוש דרכי חשיבה. מפלגת העבודה הפכה טרגדיה פוליטית. כזהו פרופ' יוסי יונה, מקום 20 ברשימה, במקומו של שלמה הלל. יונה הוא מתחזה שבא לתפוס טרמפ על גבי המחאה החברתית, שבא לרקוד על הדם שלה, "בייעוץ" לאנשי מחאת האוהלים. לכן, רשימת העבודה לכנסת, בה מופיע יוסי יונה, היא "מפלגת אווירה". לאנשים בדעות כאלה כשל יוסי יונה, התכוון בדבריו אחד מאבות תנועת העבודה, ברל כצנלסון, שאמר כך: "היש עם בעמים אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?" [ברל כצנלסון / "אל מול פני המערכה", כרך ח'].

קמפיין הבחירות הנוכחי של מפלגת העבודה מהווה ראיה לרמה הנמוכה של התרבות הדמוקרטית שירדה עלינו. כאילו הייתה זו תוכנית טלוויזיה ריאליטי, "הישרדות". הקמפיין מצטייר כקרנבל שלוקח טרמפ על גבה של המחאה הציבורית, קמפיין שבו קיים "תת-זרם" של שנאה, לאנשים מסוימים, לאנשים עשירים, ולכן נחוצה מהפכה. משהו המזכיר את הבולשביזם ההוא. שנאה איננה "אג'נדה" ראויה והיא מבטיחה רק כשלון. בכך הפך הקמפיין להיות חסר ערך מוסרי. הקמפיין הוא טרגדיה פוליטית של מפלגה שהייתה ציונית. אין להתרשם מאיכות התקשורת, כי היא מטפחת את קיום הטרגדיה. כמו ברשת ב', השידור הציבורי, כמו אריה גולן למשל. הנה דברים מפי אומרם: "התקשורת היא בכלל לא אובייקטיבית... הסיפור במערכת בחירות הוא שהיא מתייצבת באופן מסורתי לטובת המועמד של מפלגת העבודה.. אני יודעת במי התקשורת תתמוך... התקשורת מתייצבת בדרך כלל לטובת המועמד של מפלגת העבודה... אני יודעת במי התקשורת לא תתמוך, היא תתנגד לבנימין נתניהו וזה לא יהיה חדש... היא לא רוצה את בנימין נתניהו... התקשורת מאוד מסומנת פוליטית, והיא תעבוד נגד ביבי, אנחנו נראה זאת במאמרי המערכת ובפובליציסטיקה... היא רוצה את המושיע שלה". כך התבטאה הגברת שלי יחימוביץ' בעת היותה עובדת רשת ב', עובדת בשידור הציבורי. כשמדברים על העבודה דהיום, אכן מדובר כאן על טרגדיה פוליטית ציונית. העבודה תינצל מעצמה, תינצל מממשלה דו-לאומית, רק אם תחבור לממשלת נתניהו החדשה, ובכך ייגרם בתוכה כנראה פילוג בין הציונים והאחרים. התחברות לנתניהו עשויה להציל ולהחזיר את העבודה לזרועות הציונות, כפי שהוא הציל את קרנות הפנסיה בשעתו, שנוהלו על-ידי העבודה בהסתדרות.