פרשתנו, פרשת ויגש, היא פרשה שפשוט כיף לקרוא אותה. חזון אחרית הימים, יהודי, מולך על כל ממלכת מצרים, או כדברי המלך: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֲנִי פַרְעֹה; וּבִלְעָדֶיךָ, לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ-בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. יוסף הוא המשביר הראשי, עיני כל העם אליו ישברו, והוא משביע את כולם. העם המצרי כולו נתון למרותו של יוסף. לא היה עוד בהיסטוריה של העם היהודי, אדם עם כל כך הרבה כוח והשפעה. הוא מעביר אנשים ממקום למקום, הופך אותם לעבדים, דבר לא נסתר מעיניו, השליט הבלעדי והכוחני של מצרים. אחיו ואביו הזקן, יעקב, באים לגור עימו, ואף הם עולים עימו לגדולה ויוקרה, היש טוב מזה?
לא יעברו ימים רבים אחרי מות יוסף, וכבר קם דור שלא ידע את יוסף. הכל מתהפך, ובני ישראל הופכים מאדוני הממלכה לעבדיה הבזויים, הנקלים, משרשראות זהב לשרשראות נחושתיים, והכל במחי יד. לא צריך להרחיק להיסטוריה הרחוקה כדי לראות מהפך מופלא כזה, די להסתכל על אירופה עד שנת 1939. היהודים השתלבו בגרמניה בכל המערכות השלטוניות, ובהצלחה. פרופסורים, משכילים ומלומדים, יהודים רבים שלטו בכיפה בגרמניה. קרוב לארבעה מיליון יהודים חיו בפולין, קרוב למחצית מתושבי ורשה היו יהודים. פריחה תרבותית ודתית ענפה בכל רחבי אירופה, והכל נמחק, עלה באש של אושוויץ וטרבלינקה.
הלקח המרכזי שאפשר ללמוד מהקבלה זו פשוט: לא תהיה תקומה לעם היהודי, אלא בארצו, במולדתו, בבית אביו. לעולם נהיה נוכרים בקרב הגויים, תמיד יזכירו לנו את יהדותנו, את השונות שלנו בדתנו, במאכלינו ובמנהגינו.
ננסה לדמיין מה היה קורה לו היו בני ישראל משיכים לשבת במצרים בבטחה ובנחת. יוסף מתחתן - "וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה" - עם נוכרייה כמובן, אחיו ומשפחתו מתערים היטב במנעמי השלטון, וככה בניהם ובני בניהם, חלילה וחס, היו נשארים לנצח במצרים בסיר הבשר, ולא חושבים על עלייה לארץ ישראל, מתערים באוכלוסיה הקיימת.
השואה האיומה שתקפה את יהודי אירופה, גרמה ליהודים ששרדו אותה לעלות לארץ ישראל ולישבה, לוותר על מנעמי ברלין וורשה למען ארץ ישראל, כי רק בארץ ישראל יהיו תקומה והצלחה לעם היהודי.
יהי רצון שיתקיים בנו הכתוב "והיה ביום ההוא, ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים; והשתחוו לה' בהר הקודש, בירושלים". שבת שלום.