מפעל הפיס ראוי לשבח על עזרתו בהקמת התיאטרון, שיזמו השחקן אוהד קנולר (דרמטורג התיאטרון) ורעייתו לשעבר נועה רבן. גם לדימונה מגיע תרבות, מעבר ללהקת הכושים העבריים שהתמקמו שם לפני שנים. אך מה שמציגים חמשת השחקנים הצעירים, אינו בשל דיו לכדי הצגה בפני הקהל הישראלי כולו. ראוי היה שיתבשלו יותר ויתנסו בהצגות בעיר מגוריהם, ולא יחשפו בוסריות בטרם עת. בין השחקנים בלטו ביכולותיהם אופיר נהרי, בביטחון שלו על הבמה, בשפע האכספרסיה ובקסם הטבעי שלו. כך גם כבשה במשחקה הכנה והאמין חגית כהן מור יוסף, כשחקנית וודוביל העוברת להוליווד של שנות העשרים לשחק בראינוע יחד עם בעלה - יעקב זדה דניאל. האחרון לוקה בצרידות ובחולשה בקולו, ומוטב היה שישפר את הכלי הזה, שבעזרתו תשתפר הופעתו כי משחקו היה טוב. את הקטעים הנעימים ויזואלית בהצגה, של הריקודים, יצרה בחן רב השחקנית בוגרת בית צבי והאקדמיה למחול בירושלים זוהר גורן, בעלת ניסיון בהצגות מוצלחות - דרמטיות ומוסיקליות, והופעה בקולנוע ובטלוויזיה. קריקטורה של תקופת הסרט האילם המקור למחזה הוא הסיפור השישי מתוך "13 המקטרות" (1922) מאת איליה ארנבורג (1967-1891). את התפאורה הלא שגרתית והמאזכרת משהו מעיצובו את "עיר" בתיאטרון גשר, עיצב סשה לישיאנסקי; את התאורה הנכונה עיצב זיו וולושין, ואת המוזיקה המקורית היפה חיבר אופיר נהרי הרב-תחומי. שילוב הקרנות הווידיאו על המסך, והנוסטלגיה המהולה בערגה בהצגה לסרטים האילמים של ראשית המאה, יפים. אך בסך-הכל, התוצאה היא כעין קריקטורה של תקופת הסרט האילם, על דרך בחירת השחקנים על-ידי הבמאי בסיפור (יואב כורש המחונן, בנו של מיכאל כורש מהבימה), על השרלטניות בכל דרך ההתנהלות אז - מה שמזכיר לעיתים את דרכי ההתנהלות בישראל מאז ייסודה, בנושאים ביטחוניים, חברתיים וכלכליים. הכל היה אז פארטאץ'. אז אם לסלוח למדינה על כך - כי היא שלנו, אז נסלח גם לאייקוני התקופה הרחוקה ההיא, וכן גם לקבוצה הצעירה והמוכשרת, שהמחזה לא ארוג היטב דיו עבורם, וגם לנסיונם הקצר ולחוסר יד מכוונת ראויה. חבר'ה, המשיכו בעבודתכם החלוצית שם במדבר, הניפו את דגל המסירות לאמנות בעוז, והגיעו להישגים בהמשך, כי יש עתיד.