דו-קרב ספרותי: יוסף כהן אלרן – וילהלמינה

וילהלמינה: "בתיאבון וילהלמינה" "בתיאבון וילהלמינה", שכותרת המשנה שלו, "ביוגרפיה קולינרית", הוא ספר שנכתב בבגרות אך מתייחס דווקא לילדות. הוא מתאר את העולם מזווית הראייה של ילדת מלחמה שחווה רעב, חולי, עוני, נדודים וכאב. אלא שבמקום שכל אלה יעלו דמעה מהעין הם מעלים חיוך, מלוא הפה. התיאבון של וילהלמינה לאוכל, שלא היה לה בזמן המלחמה, מתחלף בתיאבון לחיים. עם התובנות של וילהלמינה הבוגרת ובעקבות התחברותה אל עצמה נפתרת חידת ההישרדות של ילדה ניצולת שואה, כגוזל שהזקין בטרם עת.

יוסף כהן אלרן: "תהילה אחרונה"

תהילה אחרונה הוא משל על הכורח של היוצר ביצירה ומספר שלושה סיפורים, לכאורה, הכרוכים זה בתוך זה: סיפור אחד על סיגל, נשואה צעירה שאינה מצליחה ללדת בגלל חוסר יכולת של בעלה, חייה מתערערים והיא מוצאת אהבה מקרית עם ליאור שמעניק לה בן. הסיפור השני הוא על חנן המתבודד שנושא חולי בתוכו, שכותב סיפור על סיגל ומשתוקק לפרסם את ספרו, ועל יעל אהובתו שמסייעת בידו להביא את כתב היד לדפוס. הסיפור השלישי הוא סיפורו של ירון שמאוהב ביפעת והוא מביא לאביה - הסופר הוותיק יחיאל הר-לבן, בעל תהילת העבר - את ספרו, שאותו כתב על חנן הכותב את סיגל, וזה משפיע עליו לגנוז את כתב היד בשל היותו לא ראוי לדפוס. הסיפור הרביעי לא נכתב, כי זה הסיפור שאינו סיפור, של מי שכתב על כולם.

וילהלמינה: שלום יוסי. עם תום קריאת ספרך "תהילה אחרונה" מה שהתעורר אצלי חזק זה הקטע הארס-פואטי של ספרך – ששם מצאתי את עצמי והזדהיתי. בוא נסיר כפפות ונצא לדו-קרב לא על איך נכנסנו לאותה נישה של כותבים שלא רק מפיקים מילים אלא חושבים על המילים שהפיקו, יודעים להסביר איך עשו זאת ומדוע ולמה עשו זאת. אז שאלת המחץ הראשונה היא: איך הגעת למבנה הכול כך מורכב של הספר בו אתה משתמש במין סכמה כמעט בלתי אפשרית של הסתכלות פנימה באמצעות מראה המשקפת מראה, המשקפת עוד מראה... במבוך הזה חיפשתי אותך ואת התשובה לשאלה הזאת. מרוב שהמבנה של הספר, שלכאורה פשוט כל כך, הוא מסובך ואני לא בטוחה שאני עצמי לא הסתבכתי בשאלה, אולי תשאל אתה אותה ונראה אם הבנת אותי. שתבין, אני מחפשת אותך בתוך המראות המשתקפות והמשקפות. תצביע אתה עליך! י. כ. אלרן: שאלה קשה את שואלת, קשה ומורכבת. לפי כך גם המענה עליה יהיה לי קשה ומורכב. עם זאת אצטרך לעשות זאת בחלקים, שלב-שלב. כי אני צריך לשחזר לעצמי דברים, לבוא ולנתח, כדברייך, את עצמי מחדש לאחר אותו ניתוח קשה שעשיתי, שנמשך כארבע שנים. וכל זאת למה? כמו שאדריכל קרוב לבנייניו ורופא קרוב לרפואה, כבר אמרו שסופר קרוב לספרות ואוהב לכתוב על סופרים. כי זה שדה מוּכּר ואפשר לכתוב עליו מתוך היכרות ומתוך הזדהות. ובכן כן, ויותר מכך היה לי צורך לבטא את הדחף הזה של הכתיבה על כל צדדיה, ואולי הצלחתי לא במעט. רציתי לפרק את הדחף והצורך האלה, להגיש אותם עירום ועריה מול עצמי ומול הקוראים, ואכן חשתי היטהרות לא מעטה, הזדככות, מעבר לכך שהיו בי משקעים שרציתי להציף אותם. משקעים מתסכלים על כל מה שבא לאחר סיום הכתיבה. מאז ומתמיד ידעתי שאעשה הכול או כל שביכולתי בשביל הכתיבה. והלא זה דיבוק, לטוב ולרע. מטלה שאין אנו יכולים לדחותה מעלינו, שאנחנו נדרשים לה ואוהבים אותה על-אף קשייה. רציתי אפוא לגעת בדברים האלה מהצד, כמו אותו מת קליני שמרחף ורואה את עצמו, להבדיל. כוח זה נתון לנו לשמחתנו בגנים שלנו ואנחנו מסוגלים לנתח את עצמנו מהצד, אם רק יש בנו הכוח הנפשי לעשות זאת. ובכן התחלתי להשתמש בכוח הזה, ככל שקיוויתי לעמוד במשימה, והדרך הייתה ארוכה ולא פשוטה. כאמור כמעט ארבע שנים, לסירוגין, ולא פעם רפו ידיי במהלכן. הנה כל זאת אמרתי ולא הגעתי, אבל זה חשוב לשאלתך, כי זאת הייתה ההנעה. זה מה שהביא אותי לכתוב ספר כזה, שהוא כולו ארספואטיקה מובהקת. ואז צריך לכתוב סיפור, לא כן? ואז אנחנו יודעים שכול זה היה רק מבוא לפרולוג. וילהלמינה: לפני שננגוס בעצמות הקטנות צריך להסיר את אלה הגדולות. כך לימדו אותי בגסטרונומיה. ובכן, העצמות הקטנות, אלו המחשבות שלך, הרעיונות, הרגשות שהולידו את המילים. האם בנית מבנה כה מתוחכם כדי להישאר קרוב לגיבוריך הכותבים, כפי שאתה מציין למעלה? ואולי ושמא והייתכן שבנית מראה בתוך מראה בתוך מראה כדי להתבונן ביוסי הכותב שלא במישרין אלא דרך מסננת הקרניים הנשברות? היה סרט נפלא בשם "שושנת קהיר הסגולה" אותו ביים וודי אלן. הגיבורה של הסרט נכנסת ויוצאת מתוך הסרט עד שהצופה מאבד את היכולת להבחין מה מציאות ומה בדיה שאותו סופר "ברא" . האם הדמות שנבראה כותבת את עצמה? או שבעצם הגיבור הוא הסופר שכתב את הכול ובאמצעות עלילה מתוחכמת הצליח להערים על הקורא ולהימלט ממנו? י. כ. אלרן: נכון גם נכון מה שאת כותבת על "שושנת קהיר הסגולה", זאת בדיוק התחושה שרציתי להעביר לתוך הספר ואולי להצליח ולהעביר אותה לתחושות הקורא. יש גם מצבים ששני שחקנים, שחקן ושחקנית שמגלמים דמויות של נאהבים ומתאהבים, ואז היכן האמת? היכן המציאות והאם הם חיים לאחר הכול את הדמויות ולא את עצמם? ובכן את החיבור הזה, שנזהרתי בו, עשיתי צעד אחר צעד כדי להכין את הקורא לתחושות של ירון, בספר, שכותב על חנן ויעל. כמובן שהוא עצמו אינו יודע על היותו נכתב בו בזמן, אולי על ידי, ואולי, כמו שעברה בי לפעמים המחשבה, שמא זה הר-לבן הזקן והמנוסה שכותב את כולם. אני חושב שזה אני, לאחר הכול. כי הלא גם הר-לבן הוא דמות בספר, יש לו שם תפקיד חשוב ובא לומר דברים בשמי, דברים שעוד נגיע אליהם. מעבר לכול זה, יש בהחלט חיבור בין הכותב והאמת שלו לבין הנכתב. ללא זאת אין אמת לדמות שבספר ואין היא מעוררת אמון. איני יכול לכתוב על דמות בחיוב אם איני אוהב אותה, ונראה שמשום כך אפשר להכליל ולומר כי אין דמויות מרושעות בספריי. האמת, לא ציפיתי לזכות בניתוח כזה לספרי, אם כי זה אכן מחמיא לי ומאתגר אותי. האם אני צריך להסביר ספר שכתבתי? לא פעם שאלו אותי קוראים מקריים שאלות, כולל על החיבור שלי לדמויות שבספרים. מדי פעם נתקלתי בפירושים שכלל לא חשבתי עליהם. הלוא לא הכול מתוכנן מראש. דבר ראשון את נכנסת ליער הזה של כתיבת ספר מתוך אמונה שתמצאי את השביל, לא תמיד יש לך מפה בידך, על-אף שאת יודעת את הכיוון הכללי, חשה בתוכך כי לבסוף תמצאי את השביל המדויק ורואה מול עיניך פנימה את הנקודה הסופית שאת שואפת להגיע אליה. ואם לגשת עכשיו, כדברייך, לעצמות הקטנות, אזי יש גם עצמות ביניים וגידים שמחברים את הכול ולאט-לאט עושים להצדיק את שלושת מסלולי הספר הכרוכים יחד ושאינם אלא נושא אחד: היצירה. ובכן לפני המובאות, המילים, הדברים, יש את החיפוש הזה ביער ההוא של תוכנית הכתיבה, של ההחלטות איך לעשות ומה לעשות. הנה עכשיו יש לי חומרים כדי לבנות כד שאולי יהיה מעוצב יפה, ועכשיו האם אוכל אכן לייצר את הכד הזה כך שאוכל להכניס לתוכו את החומרים שלי? וזה סוף סוף הפרולוג לכתיבת הספר. וילהלמינה: הבנתי הכול אך גורל הדו-קרב טרם נקבע. בוא נעבור ל"עצמות הקטנות". אשמח מאוד אם תביא כמה משפטים מתוך הספר שיציגו לי ויבהירו מי יולד את מי בספרך. כמובן שכותב הספר, יוסף כהן אלרן, הוא "האלוהים" של העלילה, לכן יהיה לך קל להסביר איך הרית ואיך ילדת כל אחד מברואיך, שהוא מצדו ברא אחריך את ברואיו הוא, כאן אתה מין "אלוהים-על" שלא עוצר לרגע וממשיך לברוא את נכדיו אחרי שברא את בניו. למי מן הברואים האלו נקשרת במיוחד? "לבנים" או "לנכדים"? אגלה לך סוד, אני אהבתי את הר-לבן, למרות ואולי בגלל מה שעשה לבנך – הדמות שאתה יצרת. הסיבה לכך היא פרוזאית לגמרי – הוא הכי מציאותי. זו דרכם של סופרים, לחתור אל הפסגות, גם אם כבר הגיעו אליהן וגם אם זה גורם לנזקים לזולת. אני אמורה לשנוא אותו על מה שהוא עולל "לבנך", אז תסביר לי למה אני בעצם בעדו? י. כ. אלרן: "אני אומר שיש שלושה מאווים בחיים, ואולי רק הם יכולים להצדיק את הדרך או להמתיק אותה עבורנו: ללדת, לאהוב וליצור." אלה הם הדברים של חנן ליעל והכול מתחיל בו. הוא שזורע את הגרעין הראשון, זה של סיגל. שם התחילה כתיבת הספר, והוא נכתב ביותר ממהלך אחד. כתבתי את חנן וכתבתי את סיגל וכתבתי את ירון והר-לבן בשלושה סגנונות שונים, מיזגתי אותם יחד, זה בתוך זה, בשתי וערב, עד שהם מגיעים לשיאם יחד, שהוא למעשה הפתרון האחד לכולם בסוף הספר. שם מתלכדות מבחינתי הדמויות זו עם זו, הדמיון עם המציאות, והכול הופך להיות ההגשמה של חנן ושל הרעיון כולו. אבל כולם כותבים את הספר, לא כן? חנן את סיגל ויעל את חנן וירון את שניהם, ועוד ייתכן שהר-לבן כותב את כולם. האם הוא אני? כי הייתי בכולם, ואיך? כדברייך, כל אחד מהם הוא מראה אחרת לתובנות האלה, כפי שלכל אחד מהם יש את סיבותיו ואת מה שהוא מביא לרעיון ולהבהרת העלילה. כדברייך, גם, בכול המראות האלה יש כוונה להראות את אותו נושא עצמו כמו גם את אותו ה"נשא", את הכותב האב, המבקש לראות את זוויותיו השונות. ואני אומר לך כן, וכמה צדקת: כולנו אחד. והר-לבן, את שואלת? הר-לבן הוא כונס הנכסים של כולם, הוא הדמות החזקה שצריך למדוד אותה, שכולם למדו ממנה דבר או שניים, שהייתה מעבר לתום של כולם, זה שמכנה את התהילה שהייתה לו פעם בשם זונה, שכבר שכב אתה. אני אכן רואה בו את הדמות החזקה בספר – אך הלוא גם הוא מנוצח, על-ידי החיים או על-ידי האמנות, באופן שתואם להפליא לפחדיו של ירון. וכפי ששם בפיו של חנן: "האמן הוא כמו נר והחיים כמו רוח, אם ייחשף זו תכלה אותו, ואם יסתתר יכלה את עצמו."

י. כ. אלרן: ובכן, וילהלמינה (פעם גם ורה, וגם זיוה, שני שמות שלא התבקשו על ידך), אני נאלץ לצאת מתוך ההוויה של הספר שלי אל הספר שלך ואלייך. אני מתכוון, כמו שאצלי היו בספר שני עולמות, אמתי ודמיוני, שניהם לכאורה, אני מוצא גם בספרך "בתיאבון וילהלמינה" שני עולמות שאת משוטטת ביניהם. ואני רוצה להיות מאוד זהיר, שלא לפצוע, כי בעוד אני הייתי כותב שבא מבחוץ, הלא את היית והנך כותבת מבפנים והדמויות הן את. אלו שני דברים דומים, אך רק על הנייר והם מאוד שונים. התחושה שהתפתחה בי בעת הקריאה, היא שראית שני עולמות, חשת שני עולמות, זה של הילדות, אולי הזוי וערפלי וזה הבוגר, שממנו את כותבת, ואם איני טועה, כמעט אחד מתעלם או מנותק כך או כך מהאחר. האם תחושתי נכונה? איך אכן ראית את הדברים? וילהלמינה: כמה שאתה צודק! הנה מחר ערב יום השואה וכאשר אני מספרת בפני תלמידים על "השואה שלי" הם תמיד שואלים ומגיבים: מדוע כשאת מספרת על עצמך את אומרת "אני" וכשאת מספרת על ילדותך את אומרת "הילדה וילהלמינה" או "היא"? והרי אתן אותו אדם, גם וילהלמינה היא "אני". וכמה שגם הם צודקים. אני לא יודעת איך זה אצל כולם, אני יכולה להעיד רק על עצמי. יש קו מפריד ברור בין ה"היא" לבין "אני", שזו האישיות שלי כיום. זה ניכר בשני השמות, זיוה של היום ווילהלמינה של אז. הסתובבתי עם כפל האישיות הזאת שנות דור. חיצונית – יכולתי לה. אבל כנראה שלא היה חיבור ביניהן והיה צריך לעשות תיקון. בערוב ימיי נולד בי צורך עז לאחד את שתי הזהויות. זיוה נראתה לי חזקה דיה ולא היה צורך לתמוך בה. מי שהרגשתי שהיא נטושה ונבגדת היא וילהלמינה. על כן העברתי אותה לקדמת הבמה, חזרתי אל שמה ויוצא שאני, זיוה, מחזקת אותה ומאידך, וילהלמינה המחוזקת תומכת בזיוה. זה מסובך? גם לי. האם זה בכלל מובן מה שקורה כאן? י. כ. אלרן: הספר "בתיאבון וילהלמינה" הוא ספר של אנקדוטות, מצבים, מאורעות קטנים, סיפורים קצרים. ספר שהוא תמונות חיים של ילדה כמעט "נטושה", יתומת קש, מצב שנגרם בשנות השואה. הספר הוא דילוגים, קטעים לא כרונולוגיים, כאשר גם הדילוגים עצמם אינם על-פי סדר והם מקפצים קדימה ואחורה, במעין מקריות מוחלטת. לעתים אפילו לא מובהרים מבחינת סביבת המקום, אזור הזמן ושעון העולם. אני אישית אהבתי והתחברתי לקיטוע הזה, אך האם נולד כך, בזרם של תודעה, בהבזקים, או שבחרת בו כדרך של הגשה? האם, אם כן, סייעה הדרך הזאת לחמיקה שלך מהתחברות מלאה לדברים הקשים? סייעה לך למנוע את עצמך מהיסחפות נפשית מעיקה פנימה, מעין לגעת ולעזוב, לגעת ולעזוב... לראות ולהתרחק...? האם מסיבה זו, ואולי לא, לא כתבת את הספר מתחילתו אל סופו, כספר מלא, רומן כתוב שלם, שיש בו התחלה והמשכיות לפי התרחשותם של הדברים? וילהלמינה: שוב אני מתחילה בקלישאה: כמה אתה צודק. בהתחלה נולדו קרעי הסיפורים, אותם קטעים שקפצו ראשונה למודעות, שהעיקו במיוחד, שכאבו, ששימחו במיוחד... הזיכרונות המשמעותיים. כל קרע היה בסיס להרחבה לכדי סיפור, הסיפורים הם כבר העיבוד הספרותי. השקעת זיוה של היום לעלילות וילהלמינה של אז. תוך כדי כתיבה הרגשתי שיש בידי חומר לרומן, שהרי הסיפורים מבטאים "חזון חיים שלם" – מילדות ועד בגרות. ובכל זאת לא הלכתי לרומן. חשבתי שאני "קטנה" מדי לרומן. קודם אשקיע עצמי בסיפור הקצר ואז כשאגדל אלך לרומן. בדיעבד, כמה מומחי ספרות אמרו לי שזה היה שיקול מוטעה. ואני יודעת על איזה בסיס זה צמח. זה היה הקטע של וילהמינה שניצח – הילדה חסרת הביטחון וחסרת הערך העצמי השתלטה עליי, ועדיין שולטת בי כיום. שהרי יש בידי רומן חדש כתוב ואני שוב לא מעזה. וילהלמינה שולטת בי. י. כ. אלרן: אני שואל אותך, וילהלמינה, האם לאחר כל מה שעבר עלייך בילדותך, מאז היותך יתומת-קש מיטלטלת, מורחקת בטובתך ומקורבת חליפות, נטושה למחצה ורעבה - ולאחר הכול זכית ללדת ולהיות אם וסבתא ולאהוב את האיש שלצדך, להיות יוצרת ואשת חינוך, סופרת ומשוררת, אשת אשכולות הזוכה להוקרה ולאהבה - האם זה לא מחבר אותנו להתחלה שלנו, אל התובנה של חנן על מהותם של החיים: ללדת, לאהוב וליצור? ואני רואה את ההודיה שלך, שהגעת אליה ואת מבטאת אותה בשירייך, שפעמים רבות את שחה בהם דברים עם הבורא ועם מלאכיו, כמו בספר שירייך "בכל מאודי"? הנה: "כֹּתל שלי, אסוף אותי אליךָ בחסדך וברחמיךָ והמצא לי מנוחה נכונה בעודי, באמונה נצמדת אל קושי אבניךָ" האם את נצמדת כך כי את חשה בזכייה גדולה וחרדה לה? האם אותו עבר רחוק אבל עמוק נותר מאיים, ואת חרדה שמא תישמטי מהטוב שזכית בו לאחר כול אותו סבל וחוסר ודאות וחיים של לשרוד את היום, כל אותם שהיו לך בילדותך? וילהלמינה: אומר רק לסיום – שוב אתה צודק. ואני באמת מודה למי שצריך, שאפשר, שרצוי להודות. הסיכויים לא להיות היו כל כך רבים, כך שאם אני כאן חייבים להיות עיוורים כדי לא לראות את הנס. אומר גם בסיום שנהניתי לקרוא את ספרך כי הוא סקרן אותי כיצירה ספרותית המגלה טפח ובעיקר מסתירה טפחיים, והיות שנותרתי וחצי תאוותי בידי אני מזמינה אותך לדוקרב נוסף, של שירה, אולי תחת הכותרת "שירים מתנצחים"?