אגודת "לדעת" עתרה לבג"ץ כדי שיורה לעצור את תהליך החקיקה המתנהל בכנסת בעניינו של "ערוץ 10". טענתה העיקרית של "לדעת" היא שבהתאם להוראתו של היועץ המשפטי ל
ממשלה, הממשלה לא תקדם חקיקה של הרגע האחרון בתקופת בחירות, במיוחד כשמדובר בחוק מפלה.
ברור לנו כי קבלת העתירה תביא לסגירתו של "ערוץ 10", ותותיר את מאות עובדיו ללא מקום עבודה. המשמעות הנוספת היא שישראל בינתיים תאבד כלי תקשורת חשוב, אבידה שתוארה כסכנה לדמוקרטיה הישראלית, בהיותה איום על הזכות ל
חופש הביטוי.
"ערוץ 10" הפך להיות במה עיקרית במערכת הבחירות שבה מצליפות מפלגות האופוזציה בממשלה על כך שהניחה למצב להתדרדר. ראש הממשלה
בנימין נתניהו הואשם בניהול מסע נקמה אישי נגד "ערוץ 10" לכאורה בתגובה על כתבות דוקומנטריות בלתי מחמיאות ששידר הערוץ עליו ועל משפחתו.
אגודת "לדעת" ("זכות הציבור לדעת") היא זו שקראה לשמיים פתוחים ולפלורליזם של התקשורת. אחד מחבריה (פרופ' אלי פולק) אף היה חבר בוועדת פלד הממשלתית, שכבר ב-1977 סללה את הדרך לא רק להקמתו של "ערוץ 10", אלא לחקיקה יותר עכשווית שחותרת למדיניות של שמיים פתוחים לתקשורת שלנו. למה אם כן עותרת "לדעת" לבג"ץ בניסיון לבלום את "ערוץ 10"? האם הצעד הנכון אינו דווקא לעודד את הכנסת לחוקק את החקיקה הנחוצה שתיתן לערוץ מעמד חוקי לשנים הבאות?
כצעירים, חונכנו כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים. המטרה של הרחבת הפלורליזם היא בהחלט חשובה, אך אנו מאמינים כי הדמוקרטיה הישראלית ושלטון החוק ניצבים מעל הרעיון של פלורליזם בתקשורת. הרי השיטה הדמוקרטית היא שאמורה להבטיח את חופש העיתונות, ואם השיטה אינה זוכה ליחס של כבוד, ושלטון החוק מופר שוב ושוב, התוצאה הסופית לא תהיה ניצחונם של חופש העיתונות והפלורליזם של התקשורת.
לפני זמן רב, הורה בית המשפט העליון לסגור את תחנת הרדיו הימנית "ערוץ 7", שבמשך שנים שידרה ללא רשיון. למרות שהכנסת העבירה חוק שהעניק לתחנה מעמד חוקי, בית המשפט ביטל את חוק הכנסת. בזמנם, הן בית המשפט והן מפלגות השמאל (היה זה למעשה מנהיג מרצ
יוסי שריד שהיה למעשה חוד החנית של המאבק נגד "ערוץ 7") לא טענו כי הפלורליזם של התקשורת עולה בחשיבותו על תקינות ההליך החקיקתי. בית המשפט קבע כי ההליך החקיקתי של הכנסת לא היה תקין וביטל את החוק. ראשי תחנת-הרדיו נמצאו אשמים בהפרת החוק ונענשו בהתאם.
ההתנהלות המפוקפקת של "ערוץ 10"
"ערוץ 10" עלה לאוויר בינואר 2002, וברשיונו נקבע כי הוא ישדר מירושלים, כשהכנסת מתכוונת בכך לחזק את הבירה. אך הבעלים מן ההתחלה קבעו את משרדיהם בגבעתיים, ועד היום פעילותו העיקרית אינה מתבצעת בירושלים. בכך הפר הערוץ את התחייבותו. במשך השנה האחרונה, כשמצוקתו הכספית של הערוץ עלתה לכותרות, גבר הלחץ על הבעלים להעביר את הערוץ לירושלים. בתגובה, הם שכרו סטודיו בירושלים, העבירו את מגיש החדשות לסטודיו הזה, אך המשיכו לקיים את מרכז החדשות עצמו בגבעתיים. המצב האבסורדי הביא את
יעקב אילון להתפטר, היות שאי-אפשר היה לפעול כראוי במתכונת הווירטואלית הזאת.
סירובו של הערוץ לכבד את התחייבויותיו האדמיניסטרטיביות והכספיות ידוע לכל. מדובר מצידו בזלזול מופגן בחוק המתרחש כל שנה. ביולי 2009 שר האוצר ושר התקשורת הגיעו להסכם עם הערוץ לדחות את פרעון חובותיו עד ל-2012. בדצמבר 2011 סירבה ועדת הכלכלה של הכנסת להעניק לערוץ דחייה נוספת. לערוץ הייתה שנה שלמה לשלם את חובותיו, אך הוא לא נמנע מלעשות זאת. כולנו הרי יודעים היטב מה יקרה אם לא נשלם את חובותינו הפרטיים לחברות הגז, הטלפון או החשמל. אך למה כשמדובר בתקשורת, החוק והסכמים חתומים מאבדים לפתע מחשיבותם? ממתי עמידה על מילוי התחייבויות וציות לחוק נחשבת לפגיעה בדמוקרטיה?
למעשה, המצב הנוכחי המאלץ את הממשלה להחליט לחוקק חקיקה מיוחדת שתאפשר ל"ערוץ 10" להמשיך לחתור תחת שיטתנו הדמוקרטית, אינה אלא סחטנות. כך, החוק אוסר על ערוצי טלוויזיה מסחריים להשתמש בשידוריהם לקידום האג'נדה של עצמם. אך במהלך השבועות האחרונים הערוץ אינו פוסק מלהסית נגד הממשלה, ואין זה בדיוק סוד שבישראל תיערכנה בחירות בינואר. כל מי שמעז לצאת נגד "ערוץ 10", מפקיר את עצמו לחסדי התקשורת. הלחץ המופעל על הפוליטיקאים בנסיבות אלו הוא בלתי נסבל, אך גם בלתי נסלח.
רק בשבוע שעבר הכריז יו"ר הכנסת
ראובן ריבלין בפומבי כי לא יאפשר קידום חקיקה כלשהי לפני הבחירות, ובצדק. הממשלה הנוכחית, כפי שקבע היוע"מ, מופקדת על הקיים, ועל כן אל לה לנקוט צעדים שישפיעו לטווח ארוך. אך מסתבר כי סחטנות ציבורית דווקא משתלמת, כי ביום שני האחרון (16.12.2012) החליטה הממשלה לקדם חקיקה חדשה ומיוחדת, שתיתן ל"ערוץ 10" תוקף חוקי, וריבלין יכנס את הכנסת כדי לספק את הסחורה.
ומה עם עתידם של עובדי הערוץ? האם אנו באמת מעוניינים שיישארו ללא מקום עבודה? יש מצבים שאין ברירה. הבה נהיה כנים, מה יותר גרוע: כמה מאות עובדים המקבלים דמי אבטלה למספר חודשים עד שמרביתם ימצאו משרה חדשה, או למשל זריקת 8000 איש מבתיהם? כי לגבי הגירוש מעזה, שזכה לכינוי תוכנית ההינתקות, נקבע שהוא נחוץ למען מטרה נעלה יותר: שלום. הגירוש קיבל הצדקה כממלא אחר דרישותיו של שלטון החוק, לאחר שהכנסת הצביעה בעדו ובג"ץ אישר את חוקיות חקיקתה. ליותר מ-8000 איש נגרם סבל נורא, לבני נוער רבים נגרמו מכך נזקים נפשיים הדורשים עד היום טיפולים פסיכולוגיים שעבורם המדינה עדיין משלמת. אבל כשמדובר ב"ערוץ 10", עלינו דווקא להתעלם משלטון החוק, רק מפני שהתוצאה תהיה ירידה זמנית בעסקי התקשורת?
כואב לאבד משרה, אך למרבה הצער זה חלק מן החיים, כמו הפסד כסף בשוקי הכספים או בנסיבות אחרות. על החברה לעשות הרבה כדי למנוע סבל כזה, אך גם לכך יש גבול.
בעליהם ומנהליהם של "ערוץ 10" השתמשו בציניות בביש מזלם של חלק מעובדיהם בניסיון להתחמק מפרעון התחייבויותיהם למדינה. יש לקבוע ללא כחל וסרק כי ערוץ 10 לא גילה שום כבוד להליך הדמוקרטי עד עתה. מדוע אפוא מותר ל"ערוץ 10" מה שאסור ל"ערוץ 2"? הרי אם ייכנעו ללחצי "ערוץ 10", יבוא "ערוץ 2" ובצדק ידרוש יחס שווה.
אולי הכנסת תציל את המצב?
