למי יש יותר כבוד?

בית משפט השלום בירושלים הרשיע לפני ימים ספורים את אליצור סגל, פעיל ימין, בעבירה פלילית של "העלבת עובד ציבור" וגזר עליו עונש חמור של מאסר על תנאי וקנס כספי בן אלפי שקלים. העילה להרשעה הייתה דברים חריפים שכתב סגל בגנותו של הרבצ"ר (הרב הראשי הצבאי), ישראל וייס בתקופת ההינתקות. בין השאר, כתב סגל שהרבצ"ר "שותף לרצח ולגילוי עריות שהם איסורי ייהרג ובל יעבור". באיזון המתבקש בין חופש הביטוי לבין ההגנה על עובדי ציבור, העדיף בית המשפט להגן על הרבצ"ר. לאחר שפסע בעקבות המבחנים שנקבעו בעניין זה בפסיקת בית המשפט העליון, קבע בית המשפט כי סגל עבר את "הרף המותר" ואמר דברים שיש בהם כדי לסכן, ברמה של "ודאות קרובה", את יכולת תפקודו של הרבצ"ר. בעובדה שהרבצ"ר עצמו לא נחשף למאמר אלא לאחר זמן רב, באמצעות קצין משטרה שהסב שימת לבו לדברים הקשים, לא היה די. בית המשפט סבר שכדי להרשיע די בעצם מעשה ההעלבה והפגיעה הפוטנציאלית שלו. למרות כוונתו הטובה של בית המשפט, וניסיונו ליישם בהקשר זה את המבחנים שנקבעו בביהמ"ש העליון, דומה שפסק הדין הרחיק לכת בפגיעתו בחופש הביטוי שלא לצורך. תוכנו הפוגעני של המאמר וסגנונו הנמוך, פוגעים יותר בכותב הדברים מאשר בנמענם. "העלבת עובד ציבור" היא תופעה פסולה ובזויה שיש לשרשה מן העולם. אבל כפי שהעיר בית המשפט עצמו, הפיכתה לעבירה פלילית לצד פגיעתה הקשה בחופש הביטוי הופכים אותה לבעייתיית ביותר. כך גם עמימותה והקושי להגדירה במדויק. בחברה רווית אלימות מילולית כמו החברה הישראלית, ביטויים שבמקום אחר היו עשויים להיחשב כשיא העלבון יכולים להיחשב כמחמאה. מנגד, חופש הביטוי, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה, ראוי להגנה רחבה ככל שניתן דווקא בשל שבריריותה של הדמוקרטיה הישראלית. כפי שקבע בית המשפט העליון אינספור פעמים, מבחנו האמתי של חופש הביטוי, אינו בהשמעת דעות המוסכמות על הכל, ומצויות בקונצנזוס החמים, אלא דווקא בהשמעת אותן דעות קיצוניות, מקוממות, המרתיחות את הדם, צורמות את האוזניים וצורבות את הלב. כל בר דעת שיקרא את המאמר שבגינו עמד סגל לדין והורשע, יבין שהכותב דיבר מדם לבו, ומגמתו לא הייתה העלבת הרבצ"ר לשמה אלא הבעת מחאה פוליטית, אומנם בסגנון מביש, כמו גם פריקת תסכול ותחושות ייאוש לנוכח תוכנית ההינתקות. גם העיתוי שבו נאמרו הדברים, והבמה שבה פורסמו - אתר האינטרנט של "מנהיגות יהודית" - מלמדים על כך. מכאן ועד הקביעה כי בדברי ההבל שפורסמו יש כדי לפגוע, ברמה של "ודאות קרובה", ביכולת תפקודו של הרבצ"ר, המרחק גדול. רבי ישראל סלנטר, שחי לפני כ-150 שנה, אמר כי "רב שאין לו שונאים בקהילתו - אינו רב; אבל רב שפוחד ירא משונאיו - אינו אדם". יש להאמין ולקוות שלא די בדברי הבל, כאלה או אחרים, שמושמעים כלפי צה"ל וקציניו בכלל, והרצ"ר בפרט, כדי לפגוע ביכולת תפקודם ובמילוי משימתם להגן על ביטחון מדינת ישראל.