המציאות הבינלאומית פתחה חלון הזדמנויות נדיר לגל עלייה של 500,000 עולים בחמש השנים הבאות. אבל, הממסד הפוליטי דוחק את העלייה לקרן זווית. הנושא אינו מוזכר כלל במערכת הבחירות.
הממשלה הנוכחית - כמו קודמותיה בשנים האחרונות אך בניגוד למנהיגים כמו בן-גוריון, אשכול, גולדה, בגין ושמיר - נמנעת ממדיניות עלייה פרו-אקטיבית שהיא תנאי למימוש פוטנציאל גלי עלייה. המדיניות היא פסיבית ומדגישה חינוך יהודי/ציוני לעלייה בטווח-הארוך שהוא מבורך, אך מחמיצה את חלון ההזדמנויות לעלייה בטווח-המיידי.
גלים של עלייה מנהיגי 1992-1948 הבינו שעלייה היא נפש הציונות, מנוע ייחודי לצמיחה כלכלית, טכנולוגית, מדעית, תרבותית, רפואית וצבאית המשדרג את כושר ההרתעה של המדינה היהודית. הם קראו תגר על הספקנות והפסימיות המסורתיים של דמוגרפים ו"מומחים לעלייה", ולכן הביאו לגלי עלייה.
לדוגמה, בסוף שנות ה-80' דחה שמיר את טענת פרס ו"מומחיו" שאין לצפות ליותר מ-60,000 עולים מברית המועצות והורה לפעול - ולא רק להמתין - לעליית מיליון עולים. אשכול וגולדה פעלו לעליית יהודי בריה"מ ומזרח אירופה למרות קביעת ה"מומחים" ש"יהודי המערב יכולים - אך לא רוצים - לעלות ויהודי הגוש הקומוניסטי רוצים - אך לא יכולים - לעלות". בן-גוריון דחה את הטענה שלא יהיה גל עלייה למדינה נטולת-כלכלה ומוכת-מלחמות והקים כוח משימה שהביא לגל עלייה.
ב-2012 מאמץ הממסד הפוליטי את הספקנות והפסימיות של ה"מומחים" ופוגע באינטרסים חיוניים של המדינה.
עולים בעקבות הכלכלה ב-2012 קיימת התכנסות חסרת-תקדים של מספר התפתחויות - במדינות בעלות ריכוזים יהודיים גדולים - המלמדות על פוטנציאל של גל עלייה, אם תינקט מדיניות פרו-אקטיבית למימושו.
לראשונה - ולא ידוע עד מתי - יש לישראל יתרון כלכלי (נתוני צמיחה, דמוגרפיה, אבטלה, ייצוא, תשתית טכנולוגית/מדעית, השקעות זרות, גירעון, יתרות מטבע חוץ, עתודות גז טבעי) על פני כל מדינות הריכוזים היהודיים הגדולים: בריה"מ לשעבר, גרמניה, צרפת, אנגליה, ארגנטינה וארה"ב. כלכלות ארה"ב, אירופה, בריה"מ לשעבר וארגנטינה מאופיינות על-ידי חוסר-ודאות המהווה מחסום לצמיחה. לכן, לראשונה מגיעים לישראל עולים עקב שיקולים כלכליים ולא רק רעיוניים.
פוטנציאל העלייה מקבל רוח גבית מהקצנת מדד האנטישמיות בבריה"מ לשעבר (שם גם התנפץ חלום הדמוקרטיזציה), באירופה ובארגנטינה, במקביל להעמקת החדירה המוסלמית לצפון ולמערב אירופה, המוסיפה שמן למדורת האנטישמיות.
מועמדים טבעיים לעלות תשתית החינוך היהודי/ציוני התרחבה להיקף חסר-תקדים בכל המדינות הנ"ל, ובוגריה הם מועמדים טבעיים לעלייה. יוקר החינוך היהודי/ציוני בארה"ב ובמערב אירופה (כ-25,000 דולר לשנה לתלמיד/ה במשפחות של 4-3 ילדים) מהווה תמריץ נוסף לעלייה.
בבריה"מ לשעבר יש - לפי הערכה שמרנית - 350,000 יהודים-כהלכה בנוסף ל-400,000 יהודים לפי חוק-השבות, ועוד מספר בלתי-ידוע של יהודים "היוצאים מהארון" ברגעי אמת.
בגרמניה כ-200,000 יהודים (כמעט כולם) כהלכה יוצאי בריה"מ המתקשים להשתלב בקהילה היהודית המקומית, שומרים על יהדותם, וחרדים לזהות היהודית של הדור הצעיר. בצרפת 500,000 יהודים המהווים מטרה לאנטישמיות גואה ולאלימות וטרור איסלאמיים, מהם גרעין קשה של 100,000 בעלי זיקה ציונית וקרובי משפחה בישראל, השוקלים הגירה (לקנדה?) או עלייה.
באנגליה יותר מ-300,000 יהודים החשים על בשרם את החרפת האנטישמיות והשפעת המיעוט האיסלאמי הגואה. חלק מהדור הצעיר שוקל הגירה או עלייה.
בארגנטינה כ-200,000 יהודים הנהנים ממוסדות חינוך יהודי, מעורים בחברה הארגנטינאית, אך בעיות כלכליות ואנטישמיות מביאות למחשבות הגירה/עלייה בקרב מספר הולך וגדל.
בארה"ב כ-600,000 יהודים יוצאי בריה"מ (ניו-יורק, לוס אנג'לס, בוסטון, שיקגו, פילדלפיה וכולי), המטפחים מוסדות חינוך יהודי/ציוני, מתקשים להשתלב בחברה היהודית האמריקנית וחוששים לזהות היהודית של הדור הצעיר. בשנים האחרונות גוברת העלייה של היהדות האמריקנית, למעלה מ-20,000 ממתינים לסידורי תעסוקה ודיור בישראל, והפוטנציאל כ-10,000 לשנה.
כמו-כן, קיימת פזורה של כ-700,000 ישראלים, שרובם שומר על זיקה לישראל ו/או לחינוך יהודי, תוך חשש גובר לאבד את דור הבנים. בשנים האחרונות גובר קצב החוזרים - גם משיקולים כלכליים.
חוב לעולי בריה"מ 64 שנות מלחמה, טרור ומשברים דיפלומטיים וכלכליים לא הרתיעו 3.6 מיליון עולים ולא כ-400 ענקי היי-טק המשקיעים בישראל מיליארדי דולרים. קריסת הכלכלה במרבית מדינות העולם והתפשטות הטרור האיסלאמי באירופה, באפריקה, באסיה ובארה"ב מציגות את ישראל באור בטוח-יחסית.
ישראל חייבת את קיומה לעלייה השנתית מ-1882 ולגל העלייה בשנות ה-30', את הזינוק הכלכלי (מהפכת ההיי-טק והיקף ההשקעות הזרות), טכנולוגי, מדעי, רפואי, תרבותי וחינוכי ואת הורדת נטל השירות הצבאי ושדרוג הקרנת העוצמה האסטרטגית למיליון העולים מבריה"מ לשעבר.
300,000 עולי שנות ה-30', 700,000 עולי שנות ה-50', 350,000 עולי שנות ה-70' ומיליון עולי שנות ה-90' הגיעו עקב מדיניות פרו-אקטיבית ומתריסה של מנהיגות ציונית. לדוגמה, הלחץ שהפעיל ראש הממשלה שמיר על ארה"ב ורוסיה לבטל הנפקת תעודות פליט אמריקניות ליהודי בריה"מ ולהגביל טיסות של יהודי בריה"מ לישראל בלבד. הם הדפו ביקורת חריפה של מנהיגים יהודים בארה"ב ודחו הערכות של דמוגרפים ישראלים ששללו כל סיכוי לגלי עלייה.
האם ההנהגה הנוכחית תאמץ את מורשת בן-גוריון-שמיר, תחזיר את העלייה לראש סדר העדיפויות הלאומי, ותקים כוח-משימה למימוש גל עלייה של 500,000 עולים עד 2017?