אתחיל במה שכנראה כל קורא שואל את עצמו: לא, אני לא מעשן תוצרי קנביס. למעשה, מעולם לא עישנתי אותם. אין לי עניין בכך, וככל הנראה זה יישאר המצב גם לאחר שנהפכם לחוקיים והם יימכרו בכל מכולת. אני מעדיף לשתות בירה.
הצטרפתי לעלה ירוק - הרשימה הליברלית, בשביל לקדם את החופש האישי והכלכלי בישראל, להפוך את ישראל למדינה שמתנהלת על-פי עקרונות הליברליזם הקלאסי. אין כיום מפלגה אחרת המציעה זאת.
עמדותיי המדיניות שוכנות אי-שם בימין המפה הפוליטית, מימין לליכוד; מאז שקיבלתי את זכות ההצבעה, הקפדתי לתת את קולי לישראל ביתנו, ובמשך יותר משנתיים אף הייתי חבר מפלגה פעיל. אז למה עברתי? הסיבה היא שבשנה האחרונה לראשונה עלתה במוחי ברצינות המחשבה על הגירה. אני חי בישראל מגיל שש, אני ציוני, שירתתי בצה"ל – אך יש גבול לעלבון שאזרח יצרני ונורמטיבי מסוגל לשאת.
מדינת ישראל שודדת את אזרחיה היצרניים, ומגבילה בצורה דרקונית את החופש האישי של אזרחיה הנורמטיביים. זה חייב להיפסק; זה בוער יותר מדיונים תיאורטיים על הסדרים מדיניים שממילא לא יעלו על הפרק באופן רציני במהלך הקדנציה הקרובה. אם בכל זאת, בדרך פלא, יעלו על הפרק – אין דרך הוגנת יותר ממשאל עם בשביל להכריע בסוגייה, וזו בדיוק העמדה הרשמית של מפלגת עלה ירוק - הרשימה הליברלית. יש בינינו אנשים בעלי עמדות מדיניות שונות, אך הסכמנו לשים זאת בצד; להיאבק יחד למען כלכלה חופשית והוגנת, למען זכות האדם על גופו וארנקו.
זה בוער ולו מהסיבה שאזרחים ישראלים יצרניים ונורמטיביים רבים בוחרים להגר – לקנדה, לארה"ב, לגרמניה, לאוסטרליה. המניע להגירה הזאת אינו אנטי-ציונות (זו קיימת בשוליים הזויים וזניחים), וגם לא המצב הביטחוני (בשנים האחרונות הסיכוי להיפגע מפח"ע [פעילות חבלנית עוינת] בישראל נמוך יותר מאשר הסיכוי להיפגע בנסיבות פליליות במדינות מפותחות רבות). הסיבה היא בעיקר כלכלית, וכן בעיות של חופש אישי.
מה בעצם כל-כך רע בישראל?
לא רע. ישראל היא מדינה מפותחת, ודי עשירה, בטח יחסית לאזור – ועדיין נטל המס, הרגולציה, הכפייה הדתית, והחוקים הפטרנליסטיים מעיקים עד בלתי נסבלים:
נטל המס על ענף הרכב הוא השלישי בגובהו בעולם (אחרי סינגפור ודנמרק); המדינה מספסרת בקרקעות ויוצרת ביורוקרטיה מטורפת בתחום הבנייה; המכסים גורמים לכולנו לשלם הרבה יותר על כמעט כל מוצר (אפילו על טונה, כהגנה על מפעל אריזה קטן!) – וכל זאת לאחר שמס ההכנסה דואג לקיצוץ עמוק במשכורת לכל מי שהצליח בחייו המקצועיים מעל הממוצע; ביטוח לאומי הוא בכלל משאבה להעברת כספי הציבור העובד לכיסיהם של פרזיטים מקצועיים.
עיסוק המדינה במגוון רחב של תחומים בהם אין לה שום סיבה הגיונית לעסוק – כגון ייצור חשמל, ניהול ישיר של מערכת החינוך, מימון דת ותרבות, ניהול שידור ציבורי מנופח ובזבזני וכיו"ב – יצרו שכבה אדירה של פקידים מיותרים, הסוחטים את כולנו באמצעות הוועדים שלהם. חברת החשמל לבדה כבר הכניסה את כולנו לחוב של מעל 70 מיליארד ש"ח – סכום דמיוני. אחר-כך אין פלא שלא נשאר כסף לשלם לחיילי החובה – המסכנים את נפשם בהגנה על המולדת במהלך שירות החובה הארוך בעולם – שכר ולא דמי כיס מעליבים.
כסף לממשלה מהמנופחות בעולם דווקא יש, הרי משלם המיסים יסבול הכל; הרי משלם המיסים לא שמע על כך שקפריסין מסתפקת ב-11 שרים ונשיא שהוא גם ראש הממשלה...
אבל מה יהיה על החלשים? מה עם האופי היהודי של המדינה?
רוב החלשים כלכלית בישראל הם כאלה מבחירה, וכן כתוצאה ממדיניות המיסוי והרגולציה. אדם בריא בגיל העבודה המקובל שמקבל קיצבה הוא פרזיט לכל דבר ועניין; אדם שדורש משכנו לממן לו קיצבת ילדים עבור עשרת ילדיו הוא פשוט חוצפן. החלשים שלא מבחירה, הם אותם אנשים שלא קיבלו השכלה איכותית בגלל השיטה הכושלת בה עובדת מערכת החינוך (הצעת המפלגה לרפורמה היא שיטת ואוצ'רים – כמו בשבדיה ובצ'ילה); עובדים ופנסיונרים שנאלצים להיכנס לחובות של עשרות שנים בגלל ספסרות המדינה בקרקעות, לשלם על מזון סכומים שערורייתיים בגלל המכסים, להימנע מעבודה רווחית בשבת בגלל חקיקה דתית אנאכרוניסטית, לסבול מהמיסוי ומהרגולציה המטורפים על תחבורה, וכן גם על ההנאות הקטנות של החיים, כגון אלכוהול.
אגב אלכוהול, העלאת המס האחרונה על הבירה היא הקש ששבר את גב הגמל: הפעילות להרצת כוח פוליטי למען חופש אישי וכלכלי החלה בדיוק בנקודה ההיא. הבחירה במבשלת בירה להשקת קמפיין הבחירות לא הייתה מקרית.
ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זוהי הגדרתה הבסיסית, והעניין מובן מאליו ולא עומד לדיון. השפה הרשמית, הסמלים הרשמיים, חוק ההגירה הראשי – כולם מצביעים על כך באופן ברור, וטוב שכך. כפייה דתית אינה מוסיפה לעניין דבר פרט לנזק. האיסור על תחבורה ציבורית בשבת, האיסור על העסקת יהודים בשבת (למעט תחומים מסוימים), היעדר רישום נישואים אזרחי (דעתי האישית ועמדת המפלגה היא שמעמד אישי הוא כלל לא עניינה של המדינה, אבל כל עוד זה מתקיים – אסור ליצור אפליה כל כך בוטה)... – כל אלה יוצרים מצב בלתי נסבל עבור האזרח החילוני.
החוקים הפטרנליסטיים
ישראל היא מקרה קלאסי של מדינה המשופעת בחוקים פטרנליסטיים – חוקים שכל מהותם היא ניסיון של המדינה להגן על אזרחים בוגרים מפני עצמם. כזה הוא האיסור על בתי קזינו ועל סמים קלים, והאיסור דה-פקטו על זנות (עצם העיסוק הוא תיאורטית חוקי, אך כל מה שסביבו – לא). פקידים ופוליטיקאים מתיימרים לדעת טוב יותר מאדם בוגר מה עליו לעשות עם גופו וארנקו. זה מקומם עקרונית, זה לא עובד במציאות, זה מחזק את הפשיעה המאורגנת, זה מסית את המשטרה מעיסוק בתפקידיה הטבעיים, זה מבזבז כספי ציבור לרוב, וזה גורם למדינה לאבד מיליארדים במיסוי פוטנציאלי – כסף שיכול היה לא להיגבות מכל שאר התחומים.
דוגמאות הזויות במיוחד של חקיקה מהשנים האחרונות הן חוק קסדת האופניים (שבוטל חלקית, למרבה השמחה), חוק הפופקורן, חוק הספרים וחוק נורות הליבון. זה היה מצחיק מאוד, אילולא היה כל כך עצוב!
בבחירות האלה בחרתי לעשות מעשה: בחרתי להשתתף בניסיון של כוחות ההגיון והחופש להיכנס לכנסת. עלה ירוק - הרשימה הליברלית, היא לא מפלגה של "מסטולים" – היא מפלגה של אזרחים הנלחמים על חירותם. הצטרפו אלינו, ויחד נאמר 'קנ' לחופש!