המחזה "נשות טרויה" של המחזאי היווני אוריפידס זכה לנגיעת ידיו של גדול הבמאים, הבמאי היפני הנודע, יוקי נינגאוואה, בהפקה משותפת של תיאטרון טוקיו מטרופולין ותיאטרון הקאמרי בתל אביב, המעלה על הבמה שמונה שחקנים יפאנים, שמונה שחקנים ישראלים ושמונה שחקנים פלשתינים.
הבמאי יוקי ניגאוואה הוא מקור השראה לתיאטרון המודרני בעולם כולו. בשנה האחרונה הוא זכה לאות הגבוה ביתר מקיסר יפאן על תרומתו לתרבות.
במשך חודשיים שהו בטוקיו השחקנים, אנשי במה והפקה מתיאטרון הקאמרי מתל אביב עם עמיתיהם מתיאטרון טוקיו מטרופולין. ביום שישי בצהרים חוויתי כצופה במשך שלוש שעות את עוצמת מלאכת הטוויה, שטוותה שפת תיאטרון משכנעת על הבמה. שפה שהצליחה להקים גשר עליו עלו זקופות קומה שפה ערבית עם ח' ו-ע' עוצמתיות, יפנית שורקת ומצלצלת עם עברית חמה ורכה לעתים. יחד במעלה הגשר התלכדו שלוש שפות לשפה אחת, שפת הבמה, שחדרה לעורקים ולוורידים של קהל מרותק להתרחשויות הכואבות על הבמה. אני לא שותף לביקורת, שהשימוש בשלוש שפות סרבל ועייף את הקהל. אני רואה את עצמי קהל.
ביום שישי בצהרים נגע בי סגנון ויזואלי מיוחד, סגנון בימוי מרתק ביופיו, סגנון חושני ביותר עם תוכן אינטלקטואלי. כבשה אותי שפת תיאטרון ויזואלית עמוקה ומיוחדת המביעה עולם של יצרים, פחדים ומעל לכל תקוות.
קל מאוד להעביר את המחזה מתקופה לתקופה, ממקום למקום. סארטר בפאריס עיבד את "נשות טרויה" בימי הכיבוש הצרפתי באלג'יר, כי רצה להעביר אמירה אנטי קולוניאלית. עיבודו של סארטר עלה גם בתיאטרון הישראלי. זכור העיבוד של פריטניג בתיאטרון הבימה אחרי מלחמת לבנון הראשונה ויותר מאוחר העיבוד של חנוך לווין בקאמרי "הנשים האבודות מטרויה".
בעיבוד של הבמאי היפני נשארנו עם עוצמת אמירה חודרת מעל קונקרטיות של מקום אחר כמו שעשה ז'אן פול סארטר.
הבמה ביום שישי בתיאטרון הקאמרי זעקה בשפת תיאטרון מרגשת ומרטיטה לעבר כל ממשל, המטיל את כל יהבו רק על ניצחון צבאי ועל גייסות כוחניות, שעליו לדעת כי הוא למעשה מעלה את המדינה על שרטון החוויות הכואבות של טרגדיות המנצחים, שיהפכו מהר למנוצחים. המנצחים הם המנוצחים במלחמה.
אוריפדס כתב את המחזה בשנה, בה התרחשה מלחמת הפולופנס. אתונה כבשה את האי מילוס והרגה את כל הזכרים בני האי. קולו הבודד של המחזאי נגד המלחמה בעת התרחשותה נגנז. לא היה מי שישמע צעקה מוסרית נגד המלחמה . מלחמה שנמצאו לה מניעים היסטוריים מוצדקים בעיני מחולליה, מלחמה שסירסה בסופו של דבר את דמות המדינה בשם מפלצתיות של מלחמה הורגת וטובחת ומותירה אחריה שובל ארוך של אלמנות ושכול.
האור העולה ודמות ירח עגום הנשקף מעומק הבמה של תיאטרון הקאמרי הוא רגע בימתי יפהפה בתמונת הפתיחה. תמונה המעלה לנו מבין הגלים הסוערים את פוסידון האל, אותו מגלם שחקן פלשתיני. על כתפו מניחה את ראשה אתנה, אותה מגלמת שחקנית ישראלית. הדיאלוג בין פוסידון הדובר ערבית ובין אתנה הדוברת עברית שייט על פני מלים בשפה העברית ובשפה הערבית , שנלכדו באלומת אור חמה. אני חשתי בתמונת הפתיחה דיאלוג עברי-ערבי כן וכואב, שכה חסר לנו בחיינו כאן.
קבוצת הנשים היפניות במקהלה הייתה מאוד מלוכדת ובעלת נוכחות חזקה, שהעפילה על קבוצת הנשים הפלשתיניות וגם על קבוצת הנשים הישראליות, הגם שהיו בה סטאריות גדולות. למרות פער משמעותי בין הקבוצות, שלוש הקבוצות שהרכיבו את המקהלה הצליחו להרטיט את קהל הצופים במתן ביטוי לסבלן הקשה של הנשים בעקבות המלחמה, מלחמה שמחוללים גברים לצרכיהם.
תמונת הסיום של ההצגה זכתה לביצוע נדיר בעוצמתו, ביצוע השולח אותנו אל מחוץ לאולם עם צו 8 ביד, המגייס כל אחד מהצופים לצאת לרחוב, להיות פעיל נגד המלחמה כדי למנוע את סבלן של נשים בעקבות מלחמות, גם אם בימינו, ברקע אינם פועלים האלים. אך נגד מחולליה של כל מלחמה חובה לפעול!!!
אני מברך את תיאטרון הקאמרי על הפרויקט התלת לשוני. נותר להצטער, שלא יתאפשר לי לראות את ההצגה בבימויו של יוקי נינגאווה פעם שנייה ושלישית, ולו רק בשביל תמונת הסיום.