סיסמת הליכוד ביתנו לבחירות הקרבות ובאות עלינו לכלותנו היא – ישראל חזקה. מעל שלטי החוצות אני רואה את דיוקנו של בנימין נתניהו, פניו מלוטשות על-ידי תוכנת המחשב הפוטושופית, ובפיו החתום - מדוד בדיוק יחצ"ני מוקפד - חיוך. חיוך מדוד במידה שלא ייראה כגיחוך. אני מביט לו בעיניים הגדולות המביטות בי משלטי החוצות. הוא רואה אותי, אבל אני יודע: אני שקוף בעיניו. הוא לא סופר אותי. אני אריתריאי בשבילו. הוא מתנאה ומתגאה בישראל חזקה. ישראל חזקה מפחידה אותי. קל לשווק אותה להמונים מבועתים. אילו הסיסמה היתה, נגיד, ישראל צודקת - הייתי הרבה יותר רגוע, אבל הוא לא מציע צדק, הוא מציע כוח, הדבר הכי רחוק מצדק. רחוק יותר מזיכרון, יותר מגעגוע. תחת הסיסמה ישראל חזקה אפשר להחליק על עוולות. אפשר כמעט להצדיק אותן, כמעט לחולל אותן. ישראל חזקה היא ישראל אטומה, מסתגרת, מאוימת, מבודדת. ישראל חזקה היא ישראל חלשה. כמו המנהיג שלה, שהוא, תחת המסווים הרבים (איפור, הולכות שולל, דימויים), רפה והפכפך, נזיל. אני רואה וקורא "ישראל חזקה" ומשהו בי נשבר. בספירה לאחור עד הבחירות (שהוכרעו טרם היערכן?) המפלגות השונות יתכתשו ביניהן, ישמיצו, יכפישו, יסובבו בכחש, יעמידו פנים, יבטיחו, יקרצו בלי להניד עפעף, ובתוך המון המילים שייאמרו תרחף, כמו בלון ניסוי, כמו בועה, האמירה החלולה, המסוכנת - ישראל חזקה. יש לי זכות בחירה, אבל האריתריאי שבי מבועת. הוא צופה פני עתיד. הוא רואה שחורות. אחרי הכל אלי ישי, שדואג לחלשים, כל כך דואג להם, עלול להרים יד בממשלה הבאה גם על גירושי.