זו המשימה הלאומית העליונה ביותר. זהו האתגר החברתי האמיתי, שאותו נתבעת תנועה חברתית פוליטית שראויה לשמה, להעמיד בראש סדר העדיפות הלאומי שלה. רק מי שייתן מענה לסבל הנורא של מאות ואלפי נערים ונערות בסיכון, ראוי לקולנו ביום הקלפי, בבחירות הקרבות והולכות, ובכל בחירה שנעשה, בנציג ו/או נציגות ציבורית מטעמנו. בחיינו הדבר. בחיי ילדינו וילדותינו, בחיי נערינו ונערותינו. בחיינו הדבר.
לפני מספר שבועות, ביקרתי עם חבר נפש בכפר הנוער "שנטי במדבר", שמטרתו לתת בית ומקצוע וכישורי חיים לעשרות רבות של בני נוער שנמצאים בסכנה מיידית וממשית.
כמחווה מיוחדת קיבלנו ממנהל הכפר, מיכאל, ספר בישול ושמו 'לא על האוכל לבדו'. זהו אלבום מרהיב ונוגע ללב עד דמעות, המשלב מתכונים ומעשיות ותמונות מההכנות לשולחן השבת הכשר של בית השנטי.
לפני 25 שנה החלה מריומה, מייסדת "בית השנטי" וכפר הנוער "שנטי במדבר", להזמין אליה, בערב שבת אורחים מיוחדים. היו שם שלושה סירים וצורך עצום להעניק למוזמנים חוויה משפחתית. הברכה משמים שרתה על מעשי ידיה של מריומה, והאוכל השביע את כולם - נוער חסר בית, דיירי רחוב וחברים. זה עשה את מריומה מאושרת. הכנסת האורחים והאוכל הביתי עשו את שלהם. כך נוצרה הרקמה האנושית הנקראת "בית השנטי", בית חם לנוער במצוקה, רח' סמטת שלוש 17, תל אביב.
מריומה הייתה הולכת, יחד עם ילדי בית השנטי, לשוק הכרמל ואוספת מצרכי מזון שנזרקו מפני שלא נמצאו ראויים למכירה. מהם הכינו את סעודת השבת. אז הבינו שכאשר רוצים להרגיש את מגע האלוהים אין מקום לאגו או בושה, נהפוך הוא - זוהי זכות. ברגעים הקשים חוו את הניסים של אלוהים בצורת עוגות מקונדיטוריה או ארגז דגים שתרם להם דייג. מזון שהשביע כך לא רק את הבטן, אלא גם את הנפש. מזון המתובל ברוחניות ואין טעים ממנו.
"בית השנטי", מאז ועד היום משמש מקלט לעשרות אלפי בני נוער שהיו בסיכון גבוה וממשי. מריומה, מייסדת הבית, זכתה באות נשיא המדינה למתנדב, ואף הוזמנה להדלקת המשואה בטקס הממלכתי בערב יום העצמאות תשס"ט. גם היא וגם אתם, וכולנו, יודעים שמה ש"בית השנטי" עושה הוא קודש קודשים, והוא משמש עדות אחת מני רבות, חיה ונושמת לגודל הסכנה והמצוקה, האורבת לילדים שלנו, ברחובות שלנו.
בספרו של פיטר ג'יימס, 'מת מחר', מתועדת הסכנה לבני הנוער, אשר הפכו לחסרי בית, והונשרו ממסגרות ומבתים אשר לא יכלו לעמוד במשימת ההורות והזוגיות כראוי. בפרק ה-17 בספר 'מת מחר' משרטט הסופר קווים לחייה של נערה בסיכון: "סימונה הייתה רעבה ורטובה. היא הלכה במשך שעות ברחובות העיר החשוכים בגשם השוטף. זו תמיד הייתה העונה הגרועה של השנה, כשמזג האוויר הקר משאיר את האנשים בפנים ויש מחסור בתיירים. צריך לקוות לשלל טוב יותר בשבועות הקרובים, כשחג יתקרב והאנשים ייצאו לקניות.
היא כיתתה את רגליה וחלפה על פני בנק סגור, שחלונותיו כהים, ותהתה מה עושים האנשים בתוך הבנקים. אנשים חשובים. אנשים עשירים.אחר כך בית מלון: שומר סף עקב אחריה בזהירות, כאילו מסמן לה שהוא מגן על האנשים החשובים שבפנים מפניה. אחר כך חלפה על פני מינימרקט, לוטשת עיניים ברעבתנות בפחיות המזון ובצנצנות החמוצים שבחלונות הראווה.
הדבר היחיד שאכלה מאז אתמול היה שני טוגנים. דקים כמו גפרורים, שלקחה מקרטון מושלך על המדרכה, ליד סניף מקדונלד'ס. היא עמדה זמן מה, מתחננת, מחוץ למסעדה יוקרתית למראה, ריחות של שום מטוגן ובשר צלוי מגרים את נחיריה, אבל כל האנשים היבשים, המרוצים למראה, שיצאו מהמסעדה ונכנסו למכוניות שלהם, התעלמו ממנה, כאילו הייתה בלתי נראית".
בהמשך נפלה סימונה קרבן לניצול מיני מזעזע על-ידי אחד העשירים שפיתה אותי לסור לביתו, תמורת אוכל ואמבטיה חמה. היא וחבריה וחברותיה מהווים טרף קל לבני אדם מושחתים ולכנופיות פושעים וסוחרי סמים וזנות. זאת ועוד, ציידי אדם צמאי דם וכסף ותאווה בעולם כולו, משחרים לטרף אחר בני נוער כאלה, בדמות כנופיות של סוחרי ילדים לצרכי מין ו
סחר באיברים להשתלות. זו המציאות הנוראה.
זה עתה נחשפה בארצנו, רשת של עשרות נערות בגילאי 14-16, שהודחו באמצעות צעירה בת 20 מהעיר, ושהועסקו על ידה בזנות. נורא ומזעזע ומחייב אותנו לעשות מעשה לאומי וחברתי דחוף ובהול.
הסרטים 'נהג מונית' בכיכובו של רוברט דה נירו ו'נערה בהפרעה' בכיכובן של וינונה ריידר ואנג'לינה ג'ולי, והסרט והספר הישראלי 'מישהו לרוץ איתו' בכיכובם של בר בלפר ויונתן בר אור, ובעוצמה הגדולה מכולם הסרט 'נערה עם קעקוע דרקון' בכיכובה של רוני מארה ודניאל קרייג, הינם אמנות חברתית זועקת, אשר ביקשה להציף את חומרת הסיכון והסכנה האורבים לפתחם של ילדינו וילדותינו.
חסות הנוער וקידום נוער, ועמותות כמו 'בית השנטי', 'עלם', 'אתנחתא', 'הזולה של חצרוני', 'החוט המשולש', 'ידיד', ועוד כהנה וכהנה, וכמובן הפרויקט הידוע בשם 'ילדי הלילה' של התאחדות הסטודנטים, הם מפעלי הצלה וצדק חברתי אמיתיים ואדירים. אך הכל יודעים שהם כולם יחד, כטיפה בים, לעומת היקף וחומרת הסיכון לילדינו ולילדותינו. לנערינו ונערותינו. זו חייבת להיות משימה לאומית עליונה.
אהוד בנאי התנדב בניידת 'עלם' (ארגון למען נוער בסיכון) והסתובב בת"א, דיבר עם הנערים/ות וכתב עליהם שיר. הבית שמתחיל במילים: "אני פרפר בקופסא, מנסה לעוף" נכתב במקור ע"י נערה שבנאי פגש במהלך הלילות בניידת 'עלם'. וכך מילות השיר:
"הם מוכרים את עצמם בזול, בעבור תשומת לב,
ובתוכם פצע גדול פתוח וכואב.
על סף התהום עוד אפשר לעצור.
ילדי הלילה מבקשים אור".
וכך מעיד שלומי פורקוש (בוגר תואר ראשון בחינוך מיוחד וחינוך חברתי קהילתי. סטודנט לתואר שני בעבודה סוציאלית. מעביר סדנאות מניעה מטעם אל-סם וסדנאות הורים מטעם גופים נוספים. מדריך קידום נוער, סומך של שירות המבחן): "אני תוהה אם באמת בני נוער מוכרים את עצמם בזול, או שמא אנו המבוגרים מכרנו אותם בזול. אני סבור שגם ילדים שאינם "במצבי קצה" נמצאים יום יום על סף של תהום: תהום ערכי. אולי סמכנו מעט יותר מדי על מהפכת המידע: כשילדים גולשים באינטרנט הם אינם מחפשים ערכים. אבל אני חושב שזה יותר מזה.
אנו חיים בעולם מבלבל מאד מבחינה ערכית, והבלבול של בני הנוער נתפס בעיניי כלא יותר מהשתקפות של אותו הבלבול. הם נדחפים למצבי קיצון תודעתיים משום שאין שום מרחב אמצע. כשאין לך בית, הטיול הופך לחזות הכל. ואם הטיול לוקח אותך למעלה או למטה - מה זה בעצם משנה, אם אתה לא חוזר בסוף הטיול לאותו "בית", למרחב מוגדר באופן ברור של טוב ורע, של מותר ואסור. כשהורים מדברים איתי על "מכת מדינה", הם בעצם מסירים אחריות למה שמתרחש בביתם. אני מרגיש שהם, כמו רבים אחרים, ובמידה מסוימת כולנו - הולכים ומאבדים את הבית. זוהי מצוקת הדיור האמיתית".
אנו חייבים להתגייס למשימה הזאת. כולנו. מנשיא המדינה וראש הממשלה ועד לכל אחד ואחת מאיתנו. התנועה הפוליטית והחברתית שתדרג בראש סדר יומה הלאומי את הטיפול באיום הקיומי הזה על חיי בנינו ובנותינו, היא שתהיה ראויה לכתר המלכות האמיתי.
