דייוויד מאמט היהודי, מבכירי המחזאים האמריקנים כיום, עינג אותנו לפני כמה שנים במחזהו "רומנטיקה" שהעלה תיאטרון הבימה הגולה באולם צוותא. האולם הגרוע גרם למחזה לרדת בטרם עת, אך הספיק להמחיש לקהל מהו מחזה בו כל מילה היא פנינה, ודו השיח בין השופט המטורלל (מוני מושונוב) לפקידו המצחיק (רודי סעדה המופלא) השכיבו את הקהל מצחוק. כן, בתי המשפט שעוסקים באחורי הקלעים של הבמה המשפטית, ובתככים של עורכי הדין, הם נושא חם, שרבות סדרות הטלוויזיה המעולות העוסקות בו.
בתחילת הצגת תיאטרון חיפה שביים משה נאור, מתעוררת השאלה: האם איש העסקים העשיר הלבן המגיע למשרד עורכי הדין, בו שניים מהם שחורים ואחד לבן - האם הוא באמת אנס את הצעירה הכושית, כפי שהתביעה טוענת? ואם נניח שכן - האם עליהם לקבל על עצמם את הגנתו?
תענוג לראות ולשמוע את חילופי הדעות בין שלושת השותפים במשרד, שלמעשה בטוחים באשמתו, אך לאט-לאט, מתוך חקירתו, הם מתחילים לפקפק באשמה, ומוכנים להגן עליו. יהירותו של הלבן העשיר והאציל (
שרון אלכסנדר, בתפקיד הלבוש עליו כמו כפפה), נמוגה, והוא מוכן לעשות כל שיגידו לו, ובלבד שיצא זכאי. עד כדי כך שנכנע לבקשת עורך הדין הלבן והסכים להעלות על הכתב את רשימת חטאיו הכמוסים שעשה כל חייו. והיו לו כאלה בקופת השרצים - רדיפה אחר נשים, בתשלום או בחינם, ועוד.
לצידו של הנאשם עומד למעשה עורך הדין הלבן היחיד במשרד,
רמי הויברגר הכה אנושי, שהוא גם תחמן וגם מאסטר-מיינד, שנון וחד כפי שראוי לעו"ד להיות. הוא כבר מוצא פרט בעדויות שיכול להביא לזיכוי. בתנאי - שהתביעה לא תדע על כך, דהיינו, שהשלושה יסתמו את פיהם בנושא.
השותף השני - שחור העור בסיפור - הוא
נורמן עיסא בעל הוותק והניסיון הרב במשחק. לדעתו הנאשם אשם, ולכן אינו שלם בדעתו להגן עליו. המפתיעה בין כולם היא העובדת החדשה במשרד, צעירה כושית מקסימה, יפה ותמירה (הזמרת
אסתר ראדא), שחרף נאמנותה כביכול למעבידיה, דעתה נחרצת מהשנייה הראשונה על הנאשם. ולמה? כי אף היא כושית כמו הנאנסת, ובתוכה מבעבעים דורות של תסכול, שעבוד וניצול של הלבנים את השחורים. לה יש דעה קדומה.
חילופי הדעות בין עורכי הדין הם כמו פינג-פונג מרתק, במשחק מצוין שניווט אותו הבימאי המוכשר משה נאור. הטקסט של דייוויד מאמט נפלא, ממש מעדן לשחקנים הטובים שמבריקים בעבודת הצוות שלהם עד כדי כך, שגם תקלה קטנה במכשור האולם שגרמה להפסקה קלה - לא המעיטה מהמתח והעניין שהמחזה תופס בהם את הקהל.
הסוף המפתיע כל כך מדגיש את הפואנטה החזקה של המחזה - לא נושא האונס - כן או לא, אלא הדעות הקדומות שיש בלב רבים מאיתנו, הגורמות לאנשים להתנהל הפוך ממה שראוי היה והורסות כל חלקה טובה.
אמריקה, גם כשישים שנה לאחר ביטול ההפרדה בין לימודי לבנים ושחורים, או נסיעה באוטובוסים נפרדים לצבעי העור השונים, והאיסורים שחלו על השחורים מכל סוג - אמריקה כיום עדיין (גם עם נשיא שחור עור) לוקה בדעות קדומות שיש להפריכן ולהיפטר מהנזק שהן גורמות.
הקהל רווה נחת ממחזה כה משובח וביצוע כה מצוין הודות לבימוי מהוקצע, לתפאורה יפהפייה של ערן עצמון, תלבושות של אורן דר, תאורה של חני ורדי והמוזיקה במעברים שעיצב רועי ירקוני.
לעילא ולעילא.
