במדור "דעות" של
מעריב מופיעים מדי יום 5-4 מאמרי דעה. בדרך כלל עוסקים מאמרים אלה בשאלות השעה. לעיתים קרובות יש בהם איפכא מסתברא – דעה ודעה שכנגד, ולעיתים רחוקות יותר עוסקים כולם פחות או יותר בסוגיה אחת. ביום א' האחרון, 13.1.13, עסקו המאמרים, במקרה וכנראה שלא במקרה, בסוגיות הקשורות לבחירות שפתח: סיסמת הבחירות של נתניהו בנוסח ראש
ממשלה חזק –מדינה חזקה (
אמנון לורד), הנושא המרכזי של בחירות אלה מדיני או חברתי-
רוביק רוזנטל, נשיא המדינה כחתרן פוליטי כרוני – בן דרור ימיני, אישיותו של רוה"מ על-פי "תורת דיסקין", ד"ר צ'לו רוזנברג – כל כותב ויד המוזה התורנית שנחה עליו.
לאחר עיון חוזר בדברים, הגעתי למסקנה - הידועה מספר משלי שלנו כבר אלפי שנים – שאין חדש תחת השמש. ולא רק שאין חדש, אין גם סיבה ממשית לקרוא את שלל הדברים הללו, שכמותם אנו טוחנים וחוזרים וטוחנים כבר שנים רבות; האנשים אומנם מתחלפים אולם הפיזמונים הבנאליים נותרים כשהיו.
לורד מתפתל בניסיון מתנשא להסביר מדוע הבית היהודי הוא לא יותר מדקורציה מפוקפקת ל
בנימין נתניהו. לדעתו, המוזרה לטעמי, ישיג נתניהו יציבות שלטונית מרבית לא ע"י איחוד הכוחות הלאומיים המרכזיים הנאנמנים לעם ישראל ולארץ ישראל, אלא דווקא ע"י שילוב כוחות פוליטיים שרב בהם המפריד על המלכד, מה שנראה על פניו כאוקסימורון מובהק. אם הוא מתכוון לשרת את האינטרסים של נתניהו כפוליטיקאי אופורטוניסט, אני מבין אמירה זו. אם לא זו כוונתו, אזי מרכיב השכל הישר בדבריו מפוקפק, והגישה לא רק שאינה נכונה ובלתי הגיונית, אלאל שחוזר ועולה ממנה קול ידוע מאוב, הקשור בפחדיו הקמאיים של הימין לשלוט במדינת ישראל גם כשיש לו רוב פרלמנטרי מוחץ.
טקטיקה מפוקפקת שוב באה כאן לפני אסטרטגיה יסודית וארוכת-טווח. כאשר הנחה שגרעין שליטה המורכב מ-40-35 מנדטים, עם לבני ולפיד (עוד כ-15 מנדטים), שאליהם מצרפים כתפאורת סרח עודף ולא כשותפים טבעיים את ש"ס, אגודת-ישראל והבית היהודי (כ-25 מנדטים לפחות), מספק יציבות שלטונית, מצטרפת הגישה לאוסף השגיאות הפוליטיות של נתניהו בשנה האחרונה שהביאוהו עד הלום; מראש ממשלה וודאי למי שנאבק בכל כוחו בגושים פוליטיים משניים כדי להבטיח את בחירתו.
הבוגדנות הפוליטית המובנית בתוך להלך מסוג זה, מסיבות אישיות, בשל אגו בעייתי ובשל זניחת בני-ברית, היא כנחיל טרמיטים סמוי וגלוי (או כנשיא המדינה...) שיכרסם בקואליציה בהרכב זה כל חלקה טובה, שלא לדבר על ההתעלמות המופגנת ממשקלם של נאמני ארץ-ישראל בליכוד ביתינו עצמו; מגדלים פורחים באויר.
רוזנטל שב ומגלה את אמריקה, כאילו היה מישהו שסבר ברצינות, כאשר אירן מפתחת נשק גרעיני, מצרים מתנדנדת סביב הסכם השלום, סוריה מתפרקת ו"הידיד" אבו מאזן מאיים באינתיפאדה מדינית וצבאית, שישראל תוכל לעצום עיניים ולחלום חלומות באספמיה על עוגות קצפת ונופש בחרמון המושלג. מאחר שהרעיון המרכזי הוא הפוליטיקה הנכונה הדרושה לעת הזו ולא משאלות-לב בעלמא, אי-אפשר לדבר רק בשפה של משאלות-לב. מי שצריך היה לאזן את התמונה ונערך לכך במשך חודשים ארוכים - מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' – ערק מהמערכה בשעה רבע לשתים-עשרה, בהודעה המוזרה על אי-כניסה בלתי מותנית לקואליציה עם נתניהו.
בכך קיבעה יחימוביץ' עוד יותר את סדר היום הלאומי בנושאי חוץ וביטחון. אין מדינה בעולם – ראו מקרה ארה"ב הגדולה – שיכולה באמת ובתמים להרים בעת ובעונה אחת את כל דגלי המצוקות לאותו גובה. ארה"ב, המעצמה העולמית מספר אחת שאינה מאויימת איומים קיומיים, גם היא נאלצת לסגת במהירות ובבושת פנים ממעמדה העולמי הבכיר ולהתפנות לעיסוקי הפנים והכלכלה. בכך היא מפקירה דה-פקטו את המלחמות האזוריות והמקומיות בטרור העולמי ואת שמירת האינטרסים הגלובליים שלה בתחום הנפט ובתחומים נוספים להשפעה גוברת של כוחות אחרים, שאצלם סדר עדיפויות הפוך לשלה. כך היא פועלת למגינת לב כולנו גם בנושא האירני...
על שיח הנשיא (ימיני) נשפכו כבר קיתונות של דיו. הדברים הבסיסיים והמהותיים נאמרו בעיקרם כבר לפני שנות דור, בין היתר ע"י רוה"מ המנוח רבין. "חתרן בלתי נלאה" אובססיבי, הוא תכונה אישית אינהרנטית, ואל לנו לצפות ששמעון פרס בגילו ועם אוסף הפרסים שצבר עד היום, יאות ו/או יוכל להשתנות. הניסיון הנשיאותי עם פרס וקצב (ובמידה פחותה גם עם עזר ויצמן ז"ל) מלמדים, שאם אנו מחליטים שבכל זאת ראוי לה לישראל שיהיה לה נשיא, עלינו לחפש את החסמים והבלמים נגד החריגים הנ"ל בשתי אלה: א. שינוי חוק יסוד הנשיא וקביעה ברורה הרבה יותר וזהירה הרבה יותר לגבי תהליך הבחירה מזה ולגבי מה שמותר וראוי ומה שאסור ואינו ראוי; קביעה מחייבת שסנקציות בצידה. ב. בחירת אישים שמרכיב ההרס העצמי הפוליטי ו/ו האישי באישיותם הבסיסית מינורי. כל שאר האמירות בנושא פרס ומה שהוא מייצג ו/או מעולל הן טחינת מים.
ד"ר רוזנברג, מחליף אלילים כנראה באותה קלות בה אני מחליף גרביים. המבחן העיקרי בהתבסס על התיחסותו ל"מודל דיסקין", הוא מי אמר אחרון... ומי פתח פה יותר גדול... . בכל דבריו של דיסקין כפי שהופיעו בעיתונות, למעט התאורים הציוריים של עישון סיגרים ושתיית משקאות חריפים, אין שום אמירה מהותית. אבל נודף מהדברים ריח חריף של חוסר הערכה, העדר סימפטיה וטינה אישית עמוקה כלפי נתניהו וכלפי ברק.
רוזנברג שמע את דיסקין אבל "שכח" לשמוע את מפקדו לשעבר,
אבי דיכטר, שהגיב על דיברי דיסקין בחריפות רבה. מדוע מה שאומר דיסקין חשוב, אמיתי וראי לאזכור חוזר ונשנה, ומה שאומר דיכטר אינו ראוי אפילו לאיזכור? – לרוזנברג פתרנים. אבל מלבד שירי ההלל שהוא שר לדיסקין, הוא גם שוכח לנתח את הסיטואציה והנסיבות. שהרי דיסקין שרת תחת נתניהו, ולא במשך שנה אחת. נתניהו היה זה שלמעשה עשה ממנו דמות שיש לה משקל ציבורי ש"מותר לה להיות מודאגת" ומותר לד"ר רוזנברג לקבל את דבריה קלה כחמורה. אולם, אם רוה"מ כל כך שוגה בשיקוליו ומעשיו, אולי המשגה הגדול ביותר הוא דווקא מינויו של דיסקין לראש השב"כ? ואם כך, איזו מסקנה מתבקשת מחוסר השליטה העצמית של דיסקין או מהשתלחויותיו העצבניות?!
אבל ד"ר רוזנברג אינו מטריח עצמו בשאלות בנאליות מסוג זה. הוא אינו טורח לשאול גם שאלות מעשיות וערכיות בסיסיות אחרות, למשל: אם המצב היה כל כך בעייתי, ודיסקין היה כל כך מודאג, מדוע לא פרש מתפקידו מוקדם יותר ובא להזהיר את הציבור מיד לאחר שהתברר לו עם מי יש לנו "עסק"? אילו עשה כן, ככל הנראה יכול היה כיום להשתתף בבחירות ולהציל את ישראל מתוך המערכת השלטונית עצמה. ואם הדברים אכן כה גרועים, מדוע ביקש לשרת כראש המוסד תחת אותו ראש ממשלה "נורא"? האם ביקש "לשכב על הגדר" ולהציל את מדינת ישראל "בכל מחיר" ומשם כך הבליג ונשאר בתפקידו? – מיזעור נזקים מתקדם, ניתן לקרוא לכך, אבל גם אופורטוניזם. האם הרעיון המרכזי היה להיות "אשכנזי השני", פקיד בכיר החותר תחת הדרג המדיני הממנה עליו ומתרץ זאת ב"הצלת המולדת"?! גם ד"ר רוזנברג, וגם דיסקין אלילו התורן, אינם מגלים הערכה רבה לשכל הישר של הציבור הישראלי; מדוע איפוא הם מצפים שיתיחסו לדבריהם בדרך ארץ ובכבוד?
נתניהו בודאי יותר בכיר ויותר מנוסה מדיסקין בשאלות של מדיניות מקומית ובינלאומית או בתחום המנהיגות הלאומית. ברק בכיר ומנוסה מדיסקין גם בתחום הצבאי-מקצועי. מה טעם ראה לעצמו ד"ר רוזנברג לקדש את "אימרות השפר" של דיסקין אין הוא מסביר, והדבר מוזר לנוכח קבלתם הכמעט מוחלטת של דברי האחרון. נראה שד"ר רוזנברג עצמו אינו נמנה על אוהדי נתניהו ואינו מצטיין בשיפוט חסר פניות. משזימן לידיו דיסקין מה שנראה כתחמושת חיה, מיהר לקפוץ על העגלה ולעשות בה שימוש נלוז. מה מעידה גישה כזו על ד"ר רוזנברג עצמו?... ועל הניתוחים המלומדים שהוא מנפק לנו?... לקוראים פתרנים.
אוסף מאמרים זה והעובדה שדווקא בו בחר העורך לייצוג את סוגיות השעה, מדגימים היטב לפחות את משבר התקשורת הכתובה: בנאליות, אג'נדות שקופות, ניתוחים שטחיים וטחינת מים במסווה של מצוות חכמים מלומדה. לא זה הדרך, אבל אולי זו כן פרנסה.... בינתיים....