בשבי הגוף: מבוא לתשוקה

על עטיפת ספר השירים המוגדרים כארוטיים של פזית אלעזר, "מקום בו גועשות המילים", מודפסת כותרת הספר דווקא במקום הכי קרוב שאפשר לאזור הרחם, ולא נראה שמחוׂסר מקום אחר. אולי מעצבי העטיפה התכוונו לכך, ואולי הטבע עשה את שלו. בכל מקרה מבהיר העירום היפה והמוצל שעל העטיפה שאל לנו להבין את כותרת הספר אחרת - אלא שאפשר גם אחרת.

ומדוע? - בגוף הספר, בעמוד האחרון, מעידה המשוררת על עצמה כ"כותבת שירה ארוטית". זה נשמע כאילו רק בסוג זה של שירה היא עוסקת. אבל אני יכול לומר שהתואר שקשרה לעצמה נוטל ממנה ומגדֵר אותה, כי בבואנו לקרוא את השירים אנו מוצאים תכנים נוספים שדווקא מעמיקים בשירתה, זאת מעבר לחלקי הגוף שעושים להגעיש את השורות בלב קוראיהן. זה נכון כך, אך האם יש עניין לגברת אלעזר להגדיר את עצמה כפי שהגדירה? כי אם אינה מודעת לטעמים אחרים של שירתה הנה כאן אני נוטל לי את הרשות ואת הזכות לומר שמצאתי גם טעמים אחרים, שהם מעבר לארוטי. זאת מבלי לדחוק כמובן את הארוטיקה היפה והחשובה לכשעצמה שבספר, והדברים נאמרים כמובן לזכות הכותבת. תמיד הייתי עצמי גם כשהייתי פחות רק שעכשַו אני דומָה לי. שורות אלה מופיעות בפתיחת הספר ומהוות את המוטו שבחרה בו, בחזקת אמירה מכוננת. יש בזה ארומה פילוסופית, בוחנת, מתעמקת. אבל הנה היא כאן, עכשיו, כשהיא כבר יודעת מה טמון בה ומה זורם בה - איזו ערגה אולי מתמדת, איזו השתוקקות שמצהירה חיים, שסוחפת אותה תמיד ושהיא נתונה לה מרצון, שבויה במודע לכמיהת גופה - ומתוך ההצהרה הזאת היא באה ונפתחת ואומרת את דבריה ביותר מדרך אחת. והיא מוסיפה להצהיר על עצמה בשיר הראשון בספר, שיש בו להיות שיר הנושא שפורש לפנינו אלו הבהרות לדחפיה: המקום בו גועשות המלים חַף מכסוי חרדת אבותיה חַף מצרימותיה והיא מסתופפת בצִלו מניחה לתחושות את מִקדשה לכסות באינסוף לחישות מהסות אינה מצֵרה גם לא מתאפקת נענית בחרדת הנאה מתרפקת, אל האֵימה שבשולי הכמיהה. ׁ(עמוד 6) ואולי כאן נעשה המעבר מהכותבת לדמות שעליה היא כותבת. כי כול הנאמר, אם לטוב ואם לרע, הוא מנת חלקה של הדמות העורגת שבספר. השורות נכתבות ומרגע שכך הן הופכות להיות בבואה, במקרה הטוב בבואה שיכולה להזכיר אותה אבל רק בבואה ולפי כך אותה אנו מודדים. הכותבת מצויה כמעט תמיד בעולם שמחוץ לדפים, אולם היא שמה עליהם את מה שהיא רוצה לשלֵח אלינו, מנסה להחיות בכוחן של מילים את הדברים שאנחנו אמורים לראות מול עינינו, לחוש, לחוות, לחלוק אותם עמה. כי כל אמנות שואפת לצאת החוצה וכך אמנות הכתיבה, שלא נפל בחלקה העונג של הקלוּת היחסית להֵראות - כמו הציור או הריקוד למשל, שהחוויה מהם ישירה - והיא עושה כדי להוציאה ולהעניק אותה לנו. היא עושה זאת באמונה, ובמקומות היותר ממוקדים אפילו דואגת לספק לנו הוראות הפעלה: דרׂך את הרַץ, הסֵר את הצריח, סלק את חיָּלֵי משמר המלכּה שלח את הסוס לדרכו פרׂץ ונַוֵט היטב העמֵד את המלך בִּי מַט שלא יִשַֹח. (עמוד 19) כבר הובן שאין כותרות לשירים - כי הלא כמוהם כזרימה לא פוסקת של מחוות נפש וגוף, בזו אחר זו. מין סאגה מתמשכת של הרוח והבשר, בהיוולדות הרטט ובשכיכתו, ברצייה ובשכחה, ואם כך לשם מה לשים שלטים עם כל התפעמות ועם כל מחווה חדשה. מה עוד שהיא תמיד פועמת, תמיד מתעוררת ורוצה לחוות, ודומה שתמיד יותר מן הגבר שלידה שבא אליה ואולי נרתע מהחום הרושף הנפלט ממנה. יש גם מעט שירים בלשון זכר, שבם הדובר הוא גבר, אך הוא מתגמד למדי מול מפץ הנשיות הגועשת, שכמעט עושה אותו שבוי כאשר היא "פורשת אותך תחתיי" (עמ' 28), "משחררת לו חסימות" (עמ' 32), "מעגלת בו עגולים" (עמ' 39), או מודיעה לו: "אטעם ואלגׂם ואשתה את מיציך", (עמ' 50). את מיץ חייו, כמעט אמרנו. ועוד. ועוד. אבל אתה, איש, אביר השעה, כך כמו בא ממנה המסר ואומר, אתה בוא טרוף ואל תפחד: גע בי אני רוצה שתִגע אל תֵרָגע בי רק גע ציֵר אותי צבעים חמים מערבׂלֶת של חושים המון כתֻמים ואדומים טרֹף את הקלפים אל תחשוש מהמגע (עמוד 65) ועם כל זאת: אם ההתייחמות באה שוב ושוב מן הגוף, בלי דין וחשבון, אזי נראה שלגוף עצמו אין זיכרון כלל והוא ממהר לשכוח. הבשר הוא רק בשר ולא הוא הזוכר. הנפש הסופגת היא הזוכרת והאשמה היא אשמת המוח. כי הלא הוא, הגוף, רוגש מחדש מדברים שידע כבר, אלא שאינו מודע לכך והוא זקוק שוב ושוב לאזכור מחדש, על-אף שכבר נזקק ועל-אף שחווה. לפי כך אם הנפש לא תאחז בתחושות ולא תטמיע אותן בתוכה יימחקו אלה מתודעת הגוף. ואולי עם בואו של בוקר חדש ועם עלוׂת אור אחר שיזרח עליו, וילטוף אותו ויזהיב אותו, שוב ייוולד בו הצורך ותיוולד לה כך או כך ערגה חדשה וזרה. זו תביא עמה הזדקקות שתסחף מחדש, וכול שהתרחש בזמן אחר מוקדם יותר ייהדף ויהיה כלא היה: אני מנְבּיעָה אותי אליךָ, נשמת אפי מתרפקת בפרפורי נשימתךָ חובקת ומביטה בגופי שגהר מעליךָ, זה שעכשיו כל כך יודע ומחר כבר יִשְכַּח (עמוד 58) ובכן הנפש הזוכרת, החפצה, באה ומעוררת את הגוף לעבר הריגוש שאותו המוח זוכר. אותו ריגוש שזרם אליו והפיק גצים מסִיבֵי החשמל שבו בטרם התפוגג. הנפש יכולה לעורר, להשתוקק, לערוג מתוך זיכרון העונג שהיה בגוף אותו היא נושאת. אבל השכחה אינה רק של הגוף. אל נתעמר בו מדי. גם הזמן החולף יכול להרחיק ולעמעם, לגרום לאותם גצים שהאירו לרגע את מחילות המוח להתקרר, לעמעם ולמחוק כך מן הנפש דברים שידעה לחוש בעבר. לפי כך לנפש צר על כך, היא רוצה לשוב ולהתנער. והיא יודעת שאם היא אכן רוצה להיות מנוערת, תהיה זקוקה לאותה חוויה מיוחדת שלא הכירה בטרם התפתתה לנגוס באיזה רטט עתיק מן התפוח. ובשל העובדה שהיא גם יודעת, באותה מידה ובצער שזו צפויה לדעוך ולחמוק ממנה כשם שידעה לגעוש בה, מלווה אותה אימת החַלוׂף של רגשותיה ותחושותיה, ניטעת בה היטב ובאה לכדי ביטוי בלא מעט מן השירים. מתגעגעת לפני הגעגוע שאחרֵי לפני המאוחר שיהפוך את המֻכִּר לְזַר הרבה לפנֵי (עמוד 78) היא רוצה אהבה פרועה כזו שגבולות העצב החד סטרי מִטּשטשים בתוכה שתוכל לבכות בשקט על כתפהּ, שֶׁבְּעָצְמוֹת אינסופיות תאהב אותה ואת כֻּלו שתראה את השתקפותה בעיניו שתִמַּס בין ידיו, שתטבע ותִשְׁכַּח שבאה אליו. (עמוד 71) ולא בלי סיבה היא חוששת: היא נאבקת בשכחתה המייגעת, תוהה ואומרת כי "איני יודעת אם / ביום מן הימים / אשכּׂךְ מתעתועַי / ואסירם מעלַי" (עמ' 100), והיא יודעת מדוע ולמה. כבר אמרה כי זה יכול להישכח נגד רצונות לבה ומבלי שתשלוט בכך. כי לאחר הכול היא רוצה בו, במה שהיה, ועניין מחיקת האתמול שנראה כאילו טבוע ומקובע בה מציק לה. כי היא למדה את האחד המסוים הזה. כי נראה שהייתה לה התערבות של הנפש והיא נאבקת בנטייה של גופה לשכוח. כי בתודעתה נרשם אותו האיש כמי שיכול לבוא אליה מבלי להיות זר ומבלי ללמוד מחדש. והיא הלא יודעת כבר הליכותיו, נגיעותיו, ריחותיו, כמו שהוא למד מנגד את מה שיש בה. הוא יֵדע לנער בה את החושים שהיא רוצה כל כך לנער, כמו שכבר ניער את גופה וחרץ את הניעור ההוא בנפשה. הרי אתה מְקֻסָּם לי באהבתךָ ואני לך זֵעָה נִגֶּרֶת אשה שמתמרקת בי לצאת וזו שמתכנסת לעתים אחרת ויֵצֶר התשוקה בחלצֵנו יתהדק עת בֹא אבוא אליךָ כפשוטךָ (עמוד 101) עלי לומר שעשיתי שלא להיטפל ברשימתי לשירים חריפים דווקא, כי יש כמובן עזים יותר מאלה שהבאתי והם מפתים כמו סירנות. אלא נמשכתי בעקבות אלה שהיו בהם אלו חִצֵי כיוון שמאירים את המכלול, את החוט השוזר. כי כפי שציינתי בהתחלה, יש בהרבה מן השירים פיוטיוּת, יכולת לירית ניכרת, זרימה פנימית של אלגוריות כמעט מוסתרות, שאם תרצה המשוררת ובאם לא באים אלה ומעדנים את השירים הארוטיים שבספר. היא עצמה ככותבת, אמרתי, מצויה במידה ניכרת ואולי לגמרי מחוץ לדפים, והשורות היפות שכתבה מתעלות מעל לבשר הסתמי שכאילו רצתה לכתוב עליו. אולי כדי שישמש חומר גלם רוגש להתיך אליו את נפש האמנית שלה, אך שיותיר את הנפש הזאת שלמה, מעט במרחק בטוח, מחוץ לבערה שהיא עצמה הציתה. בעינֵי בּבואתי איני יכולה לקפֹץ מעל גבולות הפחד. דומה שעצביה חשופים אליו כֻּלם. קשובים לכל תנועה ולוּ קלה במנעַד הפתוח. וכשהרוח עוברת עליה ובה היא יודעת שמה שרואים מכאן, צריך לראות מכאן ולא משם. (עמוד 52) בל אשָמע כמבקר. הרשימה שלי חווייתית, היא תחושת יחיד ואני בא אל השירים ככותב וכקורא. אך אביע דעתי ואומר כי הספר הוא מבוא יפיפה לארוטיקה. יש בכתיבתה העשירה של פזית עדינות שיוצרת איפוק, על-אף הכרזתה המגבילה והמגָדֶּרת. או שמא לומר איפוק שיוצר עדינות, איזו רחיפה קוסמת, גוף שהנפש נושפת בו ואינה מניחה לו להיות רק חומר. ועוד לומר כי לכישרון וליכולת הניסוח המופגנים כאן יש הכוח הדרוש לפרוץ גם למקומות אחרים. ובאשר לשירים עצמם, (אעיר במאמר מוסגר כי בשירים אחדים היה בלבול בניקוד), הלא אי-אפשר כמובן להכיל כאן את כולם. ואילו ספר הביכורים של גברת אלעזר, בכללותו, הוא אשכול עמוס ועסיסי בסוגו, אשר רחם שוקק ולֵב הומה שמסתתר מאחוריו מפעמים בו. לפי כך אבקש כהדרן לסיים בשיר היפיפה הבא, מעמוד 114: חֵיק מִפְלט כאֳרֻכָּה אביא אליךָ ועצמי אתן במשורה שתרגיש שהחסרתי את סתוֶיךָ וכאבתי לילות גועשים כחֹרָפֶיךָ בלעדַי ורק כפות ידַי חפות והלומות וגופי אֵלֵי שלךָ אט אט נפתח יעידו בי שכֻּלִי הייתי בשעריךָ וסודךָ ידעתי ועכשיו הכֹּל נשכּח. (פזית אלעזר, "המקום בו גועשות המלים", שירים, 2012, 120 עמודים)