למרות שבחירות לכנסת אינן בחזקת הצגת תיאטרון/קונצרט ו/או זמר/ת "מדהימה", הפכו הבחירות בישראל להצגה הטובה ביותר בעיר. יש די בזו כדי להפנים שכל המעורבים במעשה הבחירות, מהמצביע הפוטנציאלי, הפוליטיקאי המשווק את עצמו, וקנח בתקשורת. התמסרו מדעת כבני ערובה למתכונת, שאומנם מייצרת חוויה רגשית - אך מסתיימת כמו בתיאטרון ו/או בסרט קולנוע עם רדת המסך, בהבדל אחד: לאחר ההצבעה בקלפי מתפוגגת החוויה, ומתחלפת לאורכה של קדנציה למחזה כחול-לבן - שבו "מבכים המצביעים" במאמרים ובראיונות, על תפקודם הלוקה של אלה שזה עתה בחרו בהם.
מסתבר כי התופעה ההזויה איננה מזיזה לאיש, לא כל שכן לוועדת הבחירות שהוסיפה להשרשתה - בפרסום קליפ "משטרת הקיטורים", שאמורה לקנוס את המשתמט מבחירות 2013 - במניעת זכותו לקטר אחריה! ואם כך, על מה נלין כאשר גם ועדת הבחירות בראשות שופט עליון הפכה לשותפה בחיזיון המביש והמבזה.
למען האמת, קשה לבוא חשבון עם אי מי מהמעורבים בטרגי-קומדיה, הרי לפוליטיקאי עומד היתר חוקי למכירת אשליות, כפי שלתקשורת, על-פי חוק "
חופש העיסוק", עומדת הזכות למכור יותר עיתונים ופרסומות.
ובתווך מצוי הציבור, זה שלפני שנה הציף כיכרות, בדרישה להורדת מחירי תשומות מזון, שכר דירה וכיוצא בזה. דווקא עכשיו, כשלידו האמצעי היחיד להשפיע משלו, עוצם עיניים ואוטם את אוזניו. כאשר לפניו צפי מוכח בדמות העצמת הנטל הכלכלי ולהמראתו של רף האיום הקיומי גבוה מהקיים היום.
האזרח מוכה פעמיים!
אכן קשה להבין כיצד ציבור משכיל ובעל מודעות עצמית, מתייחס לקשקשת הפוליטית - כאילו ניתנה במעמד הר סיני. זולת ההבחנה כי למרות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, עדיין שלטת בה מורשת סמי-בולשביקית - המצטיינת בעליונות המשטר ובביורוקרטיה מכבידה. בהוויה זו משרת הציבור את הממסד, בעוד שזה חסין ביקורת עניינית ושדרוג - למרות כישלונו במתן שירותי ניהוג וניהול נאותים.
במצב אבסורדי שכזה, מוכה האזרח פעמיים: באחת - משום כפיפותו לממשל מסורבל וחסר יעילות, המתקשה לספק את צרכיו באיכות, בכמות ובעלות סבירה. ובשנייה - מהיעדר השפעה ויכולת ציבורית, לתעל את הממסד אל תוואי בתואם למעמדו כמשרת ציבור.
אך הפלא ופלא, בין העכירות זוהרת בבדידותה קרן אור, שמקורה דווקא בתחושה "כי אין למי להצביע". הוכחה כי אין המדובר בעדר עיזים, אלא באנשים שאינם מוכנים לבלוע סיסמאות נבובות. ללמדך כי שינוי ביחסי אזרח-מדינה נמצא בהישג יד המותנה במאמץ קטנטן ובקורטוב של הערכה עצמית.
רק הציבור יכול
אם כך ייעשה, חייב האזרח לעמוד על מימוש העיקרון הדמוקרטי הקובע כי הוא הריבון במדינה - בעוד הנבחרים (שאינם שליטים) אמורים לספק לו שירותי ניהול לאורכה של קדנציה.
לכאורה נחזה מעשה השינוי כחלום שאיננו ניתן להגשמה. אלא אם נפנים כי יוזמתו ואומץ לבו של הציבור לדורותיו, קיזזו תמיד בנזקי שיקול הדעת והתפקוד השגוי בממסד (כמשתקף במלחמות, ולהבדיל - במחקר ובפיתוח). משמע כי אין זולתו לשדד את המערכת הפוליטית בתואם לייעודה, כמשרתת ציבור של ממש. לכן כבר בתחילת המהלך, נדרש הציבור לאטום אוזניים לקשקשת הפוליטית, ובעיקר להתעלם ממגוון פתרונותיה להשתת משילות נאותה.
אומנם נכון כי רוב הפתרונות ו/או ההבטחות אטרקטיביים במידה, ובחלקם אף מכילים גרעיני אמת. אך גם אם תחפור לעומק לא תמצא ולו אחד מהם - המתייחס לחסרונה של אחריות אישית בשירות הציבורי. למרות היותה תנאי לתפקוד תקין ויעיל של הממסד - כמבוא לאספקה נאותה של צורכי הציבור.
היום לעת ערב תסתיים המנגינה הצורמנית, בדמותה של מערכת בחירות ריקה מתוכן, שכולה לעג לקהל המאזינים, לנגנים, למלחין היצירה המעוותת ולמנצח עלי מסור. מחר מן הסתם נשמע את אותם צלילים בלוויית קיטורים שמן הסתם יישמעו לאורך הקדנציה. השכל הישר מכתיב, כי כל בית אב בישראל חייב לדרוש את הפסקת המנגינה הזו, ולהעמיד אחרת במקומה - משום שלשם המשכיות המעשה הציוני, מוכרחים להחליף את המנגינה, כדי להמשיך לנגן.
