כשישבתי מול מסך הטלוויזיה במוצאי יום הבחירות וראיתי את תוצאות המדגם הראשוני, התקשיתי להחליט אם עלי לשמוח תחילה ואחר כך להצטער, או להפוך את הסדר ולהצטער תחילה ואחר כך לשמוח.
לבסוף החלטתי ללכת על גם וגם. הייתה רק מפלגה אחת שההישג שהניבה, מספק עילה לצחוק ודמע גם יחד. זוהי רשימת הבית היהודי, בראשות
נפתלי בנט. מצד אחד מספקת מפלגת הציונות הדתית סיבה לגאווה, מפני שהיא יותר מאשר הכפילה את ייצוגה של הציונות הדתית בכנסת הבאה עלינו לטובה, וזה כשלעצמו הישג חסר תקדים. נפתלי בנט וחבריו הפכו פגר פוליטי לגוף שבכל קונסטלציה צריך יהיה להתחשב בו.
מצד שני, ההישג קטן מן הציפיות. אומנם יוכלו ידידיי הטובים ששוחחו עמי בשבועים האחרונים להעיד, כי שמעו ממני מפורשות שאני 'קונה' ללא היסוס 12 מנדטים בכנסת ה-19. אבל קיוויתי שאתבדה. הציפיות נשענו על סחף אדיר בציבור הרחב לטובת הבית היהודי, בהיקפים שמעולם לא חזינו. חילוניים לאין מספר, ובהם מצביעים פוטנציאליים של הליכוד, הודיעו כי הפעם יבחרו בבית היהודי. "תמיד הייתי ליכוד, אבל עם ליברמן שמייצג את אוכלי 'הדבר האחר', איני יכול להצביע ליכוד, ואני הולך עם בנט", אמר ביום הבחירות תעשיין חילוני מהרצליה. וכמוהו היו ללא גבול.
כל אלה העלו את רף הציפיות לשמיים, עד כדי תחושה שהפעם הציונות הדתית תהיה המפלגה השנייה בגודלה, מיד לאחר הליכוד. התקווה הזו התבדתה והמציאות מוכיחה כי עדיין נבצר מן הציונות הדתית – שהיא גורם מוביל בישראל על-פי כל פרמטר, ובכל תחום: אקדמיה, צבא, כלכלה, חברה, אמנות ועוד – לנפץ את תקרת הזכוכית במדינת ישראל 2013. תקרת הזכוכית הנעלמת הזו, שבנט יצטרך לתת את הדעת על הדרכים להבקעתה, עדיין חוסמת את דרכה ומונעת ממנה להתמנף למעמד המפלגה השנייה בגודלה, גם כשהתנאים הסביבתיים היו הפעם האידיאליים ביותר מבחינתה.
ובכל זאת, ולמרות זאת, יש מקום לשמחה. הציונות הדתית עשתה עליית מדרגה. היא יצאה מן המרתף הפוליטי אל מרכז הבמה. "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו". היא יותר משהכפילה את כוחה, ועדיין לא נספרו קולות החיילים. השליח שנבחר להוביל את הנצחון החשוב של הציונות הדתית כולה, הוא הקטר שהוביל את המערכה, נפתלי בנט, שהשכיל לדבר אל הציבור בשפה חדשה, עכשווית, יהודית, ישראלית, אופטימית. אחי, בוא נבנה בית יהודי חדש.