פניית פרסה, חזרה לפארסה
זהו, הקשבנו לכל הקולות, שמענו כלום מכולם, התלבטנו עד הרגע האחרון, שמענו הרבה סיסמאות, עברנו את כל המניפולציות של כל השחקנים במרוץ אל הכלימה, ולבסוף הצבענו. עכשיו הזמן לדבר על מה שבאמת מתרחש כעת. הציונות מפנה מקומה לציניות. היא הייתה שם כל הזמן ברקע, וכולם עשו מאמצים עילאיים להסתירה ולעטוף אותה (לשווא) באידאולוגיה, בפטריוטיזם, ובהרבה רגש קולקטיבי של זקפה לאומית.
כעת יוצאים המרצעים מן השקים וזוחלים חזרה, לאותו המקום הנמוך, ממנו הגיחו אל הקמפיין הזה. הקרב על הכסא, הלשכה, המכונית, התקציבים, המינויים למקורבים, הטיסות והמלונות, וכמובן, הבחישות עבור הפטרונים המממנים של כל מסע הפארסה הזה.
לכל שחקן יש צרכים משלו. הצרכים הללו אינם הצרכים של האזרח המצביע. למעשה, הצרכים של השלוחים (הפוליטיקאים) זהים במהותם אך הפוכים בתכליתם מצרכי המצביע. הם זהים במובן זה שגם הפוליטיקאי וגם המצביע רוצים ביטחון, אך הביטחון של הפוליטיקאי נובע מחוסר הביטחון של המצביע. ככל שהמצביע מפוחד יותר, כך גובר הביטחון (התעסוקתי) של הפוליטיקאי. הרי מצביע שמרגיש ביטחון, כבר לא זקוק לפוליטיקאי שמוכר ביטחון.
הציניות מאפשרת לפוליטיקאים למכור למצביעים אשליית ביטחון, אך כשם שהזגג מתפרנס מחלונות שבורים, כך הפוליטיקאי מתפרנס מריבוי פחדים. שס מוכרת פחד מפני אשכנזים.
נתניהו מוכר פחד מפני השכנים. יחימוביץ' מוכרת פחד מפני העשירים. בנט מוכר פחד מפני השמאלנים. לפיד מוכר פחד מפני הפוליטיקאים הישנים, בזמן שהוא מוכר את אותה הסחורה רק שהאריזה יותר צעירה.
כעת יוצאים הנבחרים אל המסע האמיתי שלהם. המסע אל המשרה.
מפת הצרכים: נתניהו
נתניהו רוצה את השלטון, נקודה, סוף פסוק. אף אחד לא התמודד מולו, ולכן הוא זכה בו לפחות לעת עתה, אך לגמרי לא בטוח שיממש את זכייתו, כפי שנראה בהמשך.
נתניהו מבין שהוא לא יוכל יותר ללכת עד הסוף ימינה, ומעדיף למתג את עצמו שוב, מחדש, במרכז-ימין. מאידך, האופציות אינן מובילות לשם. בנט ולפיד (שניהם שואפים לרשת את נתניהו), הם נקודות תורפה קואליציוניות, שמקבלות מכפיל-כח אם מחברים את אותן יחד בכפיפה אחת.
מבחינתו, עדיפים לפיד ושס ביחד, בעיקר משום שהחיבור ביניהם משאיר את מרכז הכוח אצלו, ואת לפיד ושס על תקן של כפופים לחסדיו. מי שימצמץ ראשון יפול החוצה ושתי המפלגות יחזיקו מאזן אימה שישאיר אותו בשלטון. שס היא פודל (ספרדי) נאמן, ואם לפיד ינסה להפיל את הקואליציה, בנט תמיד ישמח להכנס במקומו. נתניהו רוצה את לפיד עם ש"ס כי זה נכון לצרכיו. הקונפליקט המובנה הוא זה שממצב את נתניהו מול השותפות הקואליציוניות, וזהו המודל המועדף עליו.
מנגד, אם לא יוכל להושיב את לפיד ושס ביחד, נתניהו יוכל ללכת לבחירות מחדש. זה תרגיל שהוא יאהב מאוד. זה יציג אותו שוב כ"חזק". הוא ניסה את המיתוג ה"חזק" שלא עבד, ואם יטרוף את הקלפים מחדש וילך לבחירות, הוא עשוי להצליח למכור זאת כחוזק.
נתניהו הפנים את הלקחים, יכוון את המסרים שלו לכיוונים "חברתיים", וימנע מלפיד את מה שמסכן את נתניהו יותר מכל - שר בכיר וניסיון. נתניהו מבין שבתנאים הנוכחיים הוא לא יוכל לתפקד והוא חושב שהוא מסוגל להחזיר מצביעים "הביתה". נתניהו לא רוצה את בנט, גם מסיבות אישיות (של שרה), וגם מסיבות אידאולוגיות (הוא חייב להראות כ-אי-לו הוא שואף להסדר עם הפלשתינים). כעת כבר ברור שליברמן גמור, ואת 10 המנדטים שנתניהו "חייב" לליברמן, הוא מאמין שהוא יכול לקחת בעצמו.
מימוש הקואליציה יהיה חייב להתבטא בתקציב שידרוס את מעמד הביניים, כי מהעשירים הוא לא ייקח ומהעניים אין מה לקחת. לכן נתניהו שמח שלפיד הוא חותמת הכשרות של מעמד הביניים, והוא ידחף אותו אל תיק האוצר. או במקרה של תיק האוצר לאחר נתניהו כשר-על לענייני כלכלה, ושטייניץ הפילוסוף המרחף כשר אוצר, שמו של התיק הזה יתאים יותר להיות תיק האין-אוצר.
נתניהו רוצה קואליציה עם צביון ברור, על-מנת שהתקציב ישקף את הכיוון והוא יוכל להציג הצלחות אמיתיות, להבדיל מההצלחות המדומות שהציג במהלך הקמפיין ואשר לוו באקורד סיום צורם עם בור תקציבי של 40 מיליארד שקלים.
לפיד יוכל לתת לו את עלה התאנה הזה, עם אמינות ציבורית נמוכה אבל גבוהה מזו של נתניהו עצמו, וכל ההבטחות של לפיד ממילא זמן פרעונן הוא 5 שנים קדימה (גיוס, דיור, חינוך...). לפיד יוכל לכתוב טורים מדהימים על כך ששינויים לוקחים זמן, ושאת מעמד הביניים רמסו במשך 50 שנה אז התיקון לא יקרה מחר. וכך ישוטו להם על מי מנוחות לפיד ונתניהו, על ספינת אהבה המשייטת בבטחה, בים של הבטחות ללא יכולת פרעון.
מפת הצרכים: לפיד
נתניהו יודע שלפיד מעדיף להכנס לממשלה על יסוד הפגנת הכוח הנוכחית, כי בחירות חדשות עלולות להניב הרבה פחות. מאחר שלא הבטיח כלום מלבד סיסמאות ריקות, הוא מסוגל (ומאוד רוצה) להכנס לממשלה הנוכחית כתקופת "הרצה" עצמית, לשם מיתוג וצבירת ניסיון.
גיוס ממילא הובטח רק אחרי 5 שנים. חיזוק מעמד הביניים הוא בלתי אפשרי עם קיצוצים תקציביים ולכן פתאום מדובר על בניית דיור להשכרה (שוב 5 שנים). חידוש תהליך השלום הוא "תהליך" (דברו איתי בסוף כסלו תחילת 2019). חינוך זו שוב תוכנית לעתיד הרחוק. בקיצור, ההצלחה היחידה שלפיד מסוגל להציג היא ממשלה בלי חרדים.
את ההצלחה הזו בדיוק מתכוון נתניהו לגזול ממנו, ולכן ההתקשות על כניסת שס. לפיד עוד לא התחיל את המו"מ, ונתניהו שמתרעם על התנאים המוקדמים של הפלשתינים, כבר קבע את המסגרת למו"מ מול לפיד, עם התנאים המוקדמים הנוחים לו. שס תהיה בפנים. מן המקורות אני למד שממילא היה כבר הסכם בין נתניהו ושס עוד ערב היציאה למסע הפארסה הנוכחי. לפיד עוד ילמד מה רב כוחה של ש"ס על נתניהו. לפיד הוא שיבוץ קואליציוני טקטי, אבל שס היא השיבוץ האסטרטגי. ברגע שלפיד יהיה בפנים עם ש"ס, יקשה עליו לתחזק מפלגה צעירה ופוליטיקאים חסרי-ניסיון בתפקידים ביצועיים, התפעול יהיה בלתי אפשרי ולפיד יתמודד מול חזית ליכוד-שס שתרסק אותו ואת הבטחותיו.
זו הסיבה שלפיד מתעקש על כניסת האח החדש שלו,
נפתלי בנט. עם בנט הוא יוכל לשלוט בנתניהו עד ששניהם יעשו לנתניהו זובור ברגע הנכון.
מפת הצרכים: בנט
נתניהו עצמו לא רוצה להעצים את נפתלי בנט, להפך, הוא רוצה אותו מכווץ וחלש. יש לכך 2 סיבות עיקריות. האחת, אידאולוגית. נפתלי בנט מאיים על הליכוד מימין. נפתלי הוא הליברמן החדש, והוא עשוי להמשיך להחליש את הליכוד. אצל הבנטים זו אידאולוגיה בעוד שאצל הליכוד זו כיסאולוגיה. אבל הסיבה השניה בעלת עוצמה גבוהה הרבה יותר: נפתלי בנט שרוף אצל
שרה נתניהו.
נתניהו עצמו עוד יכול היה, לפחות לטובת הדבר היחיד המניע אותו (שלטון), למצוא דרך לעשות שימוש בבנט לצרכיו. הרי עשה זאת עם ליברמן, למרות ששניהם מתעבים איש את זולתו. אבל בנט שרוף אצל שרה.
בנט כבר מזמן ניסה לתקן. בלי הצלחה. לבנט יש יתרון גדול "אידאולוגיה", ולצידה חסרון עצום - המתנחלים תמיד בכיס של הימין. אם היה לבנט יתרון, הוא היה בשדה הפרגמטיות המדינית, ובתובנה שהוא יכול להוביל את המתנחלים אל מחוץ לשדה הדוגמטי של "כולה שלי", לעבר פשרה טריטוריאלית שתשאיר את הרוב אבל תתן תקווה לכולם. בנט הלך על הפתרון הקל של דוגמטיות, ויתר על פרגמטיות, והפך לבן ערובה של עצמו במו"מ מול נתניהו. בנט בכיס, נתניהו חייב את לפיד.
מפת הצרכים: שאריות - לבני, מופז ושות'
לבני ומופז מתים להכנס לקואליציה. בלי תיקים לחברים הם אבודים. שניהם למדו זאת על בשרם במפלגה היחידה שהבטיחה קדימה והלכה אחורה לעבר אחוז החסימה. מדובר על 8 מנדטים שישמחו להיות שר לענייני "מה בכך", ושרה לענייני "מה בכרך". לבני תשמח אם בנט ישאר בחוץ, ומופז ישמח רק להיות בפנים, בלי תנאים. את השאלה: "מי אתם שתדרכו על
שאול מופז?" אין צורך להשאיר פתוחה. התשובה היא בעצם השאלה: "מי אתם שלא?"
יומני "פוליטיקה חדשה", פרק שני.
