סיפור הקמתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה משולב בסיפור הניסיון לניסוח חוקה בהסכמה כחוקת המדינה. בהתחשב בעובדה שניסיון זה לא קרם עור וגידים, יש תחושת אי נוחות כשהמחבר כרמון מדמה את עצמו במעמד, מקום ובזמן אחר כמו למשל בקטע הבא:"וכך, בעוד הטייס משתיק את מנועי המטוס שלקח אותנו מהמרכז אל קצה הפריפריה, נדדו מחשבותיי-הזיותיי למקומות אחרים ולעידן אחר (אף על-פי שאנחנו, קבוצת המתכנסים באילת, ( היינו רחוקים מאותה ליגה): פסקאות ממכתביו של ג'יימס מדיסון, ממכונני החוקה האמריקנית, סביב התכנסות של האספה החוקתית בפילדלפיה, מאי ספטמבר 1787 : יום שני היה היום האחרון של כינוס האסיפה המכוננת,מספר המתכנסים עדיין קטן...יש סיכוי לנוכחות מלאה..."(עמ' 13-14).
מול החוקה האמריקנית בת יותר ממאתיים השנים, מנסה קבוצת אינטלקטואלים ציונים ליברלים לנסח חוקה, כשהם שקועים בסבך רעיוני העולה כבר מתחילת הדרך: "פרשתי את היסודות הרעיוניים שהאמנתי כי הם משותפים לכולנו בתפיסת מהותה של תנועת השחרור של העם היהודי: החתירה להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי על בסיס התפיסה ההרצליאנית,שביקשה לשלב את הערכים האוניברסאליים, ההומניסטים והליברליים של אירופה של סוף המאה התשע עשרה עם גישתו של אחד העם שראתה במדינת ישראל, לכשתקום, מרכז תרבותי רוחני"(עמ' '17- 18).
השילוב בן הרצל לבין מבקרו אחד העם, שחיו עד לראשית המאה הקודמת (הרצל ניפטר ב-1904, אחד העם ב-1927), אינו מבשר טובות במיוחד, וגם כשקוראים את עיקרי החוקה המהווים ביטוי להיות המדינה "יהודית ודמוקרטית "אבל בהמשך נכתב ש"המדינה תנהג בשוויון כלפי כל אזרחיה". בהקשר זה ראוי להביא מדברי מרדכי קרמינצר הגורס עוד קודם לכן ש:"יש סתירה אינהרנטית במגילת העצמאות בנושא הדת כשמדברים על "מדינה יהודית ודמוקרטית"...אם המדינה יהודית, אני שואל את עצמי כאדם חילוני, במה היא תהיה יהודית?"(עמ' 145).
בהמשך קובעת החוקה ש"אופייה היהודי של המדינה יובטח בין היתר, באמצעות עיגון בחוקה של הדגל, הסמל, וההמנון הנוכחיים שלה, מעמדם של השבת ומועדי ישראל כבימי מנוחה ממלכתיים ( אגב, רק מי שאינם יהודים, יכולים כיום לבחור את יום המנוחה השבועי!), ומעמדה של העברית כשפת המדינה".
למעשה מדובר בדברים שוליים יחסית: ההיבט הסמלי הכולל תפיסה דתית בהקשר לשבת ולתפיסה הציונית בעניין הדגל והסמל, כשהעברית למעשה חורגת ממשבצת האופי היהודי של המדינה, בהיותה שפת התרבות ההיגמוניאלית בה לוקחים חלק גם אזרחים שאינם יהודים, ובהם סופרים כאנטון שמאס וסעיד קשוע. מעבר לסמלים טען ד"ר עאדל מנאע שאינו יכול לחתום על הצהרת המכירה ביהדותה של המדינה-"זה במהות אי- השוויון, ברגע שהסכמתי למדינה יהודית, הסכמתי שאיני שווה במדינה הזאת. שאני דייר משנה"(עמ' 222).
התפיסה למיעוטים היא תפיסה של מלטים עותומאניים באשר נקבע של"כל אדם המשתייך לקבוצה לאומית אתנית, דתית, תרבותית או לשונית, הזכות- לבדו או עם שאר חברי הקבוצה- לשמר ולפתח את תרבותו, את דתו, את לשונו ואת מורשתו"(עמ' 330), בעוד שהתפיסה הרפובליקנית כלפי כל המגזרים והסקטורים הנה מכלילה מתוך לאומיות אזרחית מכלילה ושווה.
כרמון מביא את ניתוחי
סמי סמוחה למודלי הדמוקרטיה בחברה שסועה, מהם עולה שהדמוקרטיה האתנית " המצייה בעיקר במזרח אירופה ובמרכזה מקבילה ל"מדינה יהודית ודמוקרטית". אולם מדינות מזרח אירופה,ׁ(שלא לדבר על מדינות מרכז אירופה), הן רפובליקות, ומאז הדמוקרטיזציה של שנות ה-90, מאותגרות בתפיסת הלאום האזרחי, שבישראל אינה כלל לגיטימית, באשר תביעת עותרים להכרה בלאום ישראלי נתקלה בתגובת הפרקליטות שמדובר ב"חתירה תחת יסודות המדינה".
זאת ועוד, לפי סמוחה הדמוקרטיה הליברלית נוסח צרפת וארה"ב היא המקבילה ל"מדינת כל אזרחיה" בשיח הישראלי(עמ' 227), שהיא כמובן תפיסה נורמטיבית בשיח המקובל, אבל אינה מצויה בקרבנו למרות הטענה המופרכת של
מאיר שמגר ש"כשם שצרפתיותה של צרפת לא מפריעה לדמוקרטיה בצרפת, כך יהדותה של מדינת ישראל לא מפריעה לדמוקרטיה". היה זה אנטון שמאס שהפריך השוואה חסרת בסיס הזו, ולאחרונה עשה זאת אייל גרוס במאמר בעיתון
הארץ בו טען שלצורך ההשוואה עם צרפת בהקשר הדמוקרטי, יש להשתמש במונח "מדינה ישראלית" ולא מדינת העם היהודי (הארץ מה-20.1.13).
סיפור החוקה משולב בסיפור הקמתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהחל לפעול בירושלים מאוקטובר 1991, ופעל בשנות ה-90 נגד הבחירה הישירה, שהייתה אכן מודל לא מאוזן שמחד קבע את זהות ראש הממשלה ללא צורך בצורך בהמלצות חכי"ים עליו, אך מאידך נאלץ רה"מ להמשיך ולהיזקק לאימון הכנסת, המכון פעל צידד בדמוקרטיה פרלמנטרית ודומה שתוצאות הבחירות לכנסת ה-19 מעידות שיש משהו בסיסי שיש לתקן בשיטת הממשל בישראל. אולם מעבר לכך יש לעשות שידוד מערכות ולראות במדינה ישות פוליטית מכלילה, שכל אזרחיה מהווים הריבון, כמו גם הלאום הטריטוריאלי (שהמדינה צריכה לעודדו),. ולכן המשך השיח היהודי ציוני יותר משני דורות לאחר הקמת המדינה הינו אנכרוניזם. כך למשל געגועי המחבר לקונצנזוס הפנים יהודי באשר "בעשרות השנים הראשונות של המדינה דווקא התקיימה בה תשתית קונסנזואלית. היא התבססה על סולידריות שמקורה בהזדהות עם משימות לאומיות..(עמ' 361).",וזאת שכש-15% מאזרחי ישראל מצויים תחת ממשל צבאי, ולמעשה הנם מחוץ מערכות המדינה.
