היינו הולכים אחי ואני בהפסקת הצהריים של בית הספר ומביאים ארוחה חמה לאבא.
יום הלימודים בבית הספר היסודי היה מפוצל, וההפסקה הייתה בת שעתיים. אחי, שבגר ממני בשנים אחדות, כנראה היה ממונה עליי מדרכו של הטבע ומדרכן של המשפחות וידע לדאוג לי, לפי כך לעתים הייתי מתלווה אליו. אחד מתפקידיו היה לקחת אותי אל הסָפַּר היהודי, ופעם אף לקח אותי לראות בהצגה יומית את הסרט הראשון שזכיתי לראות, "טרזן מלך הקופים", בשחור-לבן. לפעמים היה לוקח אותי מבית הספר הביתה, אבל ביום ההוא לקח אותי לבקר בחנותו של אבא, דבר שאהבתי, בידו האחת נושא פנכת אוכל עגולה בת שלוש קומות ובשנייה אוחז בידי.
חנות האריגים של אבי שכנה בעברה השני של העיר, בחלקו המתמשך של רחוב ארוך שהוביל עד קצה האופק של קומתי הנמוכה כילד. בקצהו הייתה גבעה פרחונית, ואחרי הליכה של כרבע שעה משם, הולך רגלי היה מגיע לעתיקות של בבל התנכית, אליה הובלו אבות אבותינו. לשם נהגו לקחת את הילדים לטיול של סוף שנת הלימודים בבית הספר היהודי. מאחורינו, בחזית העיר, זרם הנהר שעל גדותיו ישבו ובכו אבותינו כאשר זכרו את ציון. נערים ערבים היו מעזים וקופצים אל מימיו ודייגים דגו את דגתו והיו מוכרים אותה על החוף.
ואילו אבי, בחנות האריגים שלו, סיפק פרנסה לסעדִיָּה הערבייה, אישה ללא גבר, שהייתה תופרת חולצות ובגדים תחתונים עבור הלקוחות של חנותו, ערבים ברובם.
זאת הגאולה מאה שנה. אלף. אלף שנה ועוד אחת. אני זוכר את הילד ההוא. ילד רך, חוורוור, בהיר שיער, תוהה ומתרגש, תולה בפני אביו את עיניו. שנות אלף עברו מאז התלהט אבא וקרא, "זאת הגאולה! זאת יציאת בבל! מלכות בית דויד מתחדשת! ימות משיח! החרימו לנו את החנות? אין דבר. ומה נעשה בה עכשיו? לא קונים מאתנו את הרכוש, רוצים שנעזוב ככה את הבית, אז מה לעשות? יהיה לנו בית אחר. אנחנו חולמים, אבל פתאום אחרי מאה דורות שוב יש ליהודים מדינה!"
ודברים שהיו כך היו: משנרשמת להגירה נלקח ממך הכול, ומה שלא נלקח נאלצת להותירו בחזקת הפקר. לפי-כך למחרת הירשמו של אבא לעלייה לארץ, כבר נמצאה חנות האריגים שלנו ממוסמרת ומסוגרת ועליה שלט המודיע כי זה רכוש המדינה. תוך יממה חנותנו לא הייתה קיימת עוד.
"שיהיה טוב," אמרה אימא. "בעזרת אללה רק שיהיה טוב. אמן".
וסעדִיָּה, משהבינה זאת ואת המשתמע מכך התחילה בוכה.
חוטפי ילדים היא לא נהגה לבוא אלינו, ורק אל חנותו של אבא הייתה מגיעה כדי לקחת בדים לתפירה. אני הייתי פעם בביתה, שם בקצה העיר. אני ואחי, כי לבדי לא הייתי רשאי לסובב שם. היא חייתה במעין כוך, שהכיל אותה ואת מכונת התפירה שלה. אלמנה ערירית הייתה, שוקדת על לחמה. היא תפרה עבור הקונים של אבי: בגדים תחתונים, בגד פשוט, כותונת חסרת גזרה, מלבושים מעין אלה. לוקחת בדים, לוקחת מדות שנתן אבי, תופרת ומחזירה. רק פעם אחת הייתי בביתה, נדמה לי שחלתה אז, והלכנו כאמור אני ואחי להביא אליה בדים לתפירה.
מעשה מאולץ היה מעשה לכתי אליה, על-אף שנלוויתי אל אחי. אבא חרד לי לאחר לכתנו והייתה בו חרטה רבה על-כך. שבתי אליו כשממתקים שנתנה לי בכיס מכנסיי אך אמי, אשר ממני נודע לה, שפכה כעסה עליו. ילד קטן וזהוב שיער סובב בין הערבים האלה, וביניהם בדווים חוטפי ילדים? ואכן היו חששות אז. כפריים ושוכני אוהלים היו מופיעים בעיר - פעם אף ראיתי שם בדווי רכוב על גמל - ושמעו לעתים על מקרים של חטיפת ילדים.
וסעדִיּה הייתה בוכה על נסיעתנו.
ריח השום והבצל אני זוכר אותה בביתנו, ערב הנסיעה. אני זוכר שעמדתי בקומת הגג הפתוחה של ביתנו, וצפיתי מטה אל מרכז הבית. קומה זו פעורה הייתה במרכזה, נתונה במעקה ומתחתיה נשקף מרחב גדול שהיווה את החצר הפנימית של הבית, מרצפותיה גדולות וגונן בגוון החול ושם עמדו ספת עץ מרופדת בשטיח, ועוד כיסאות. מסביב לה היו המקלחת והמטבח והירידה אל המרתף, ששם היינו מתרגעים מן החום בשבתות בימי הקיץ. גם המדרגות אל הגג צמחו משם, ואני נשענתי אפוא על המעקה וראיתי את הוריי עומדים שם ואת סעדִיּה מייבבת לידם.
ואז הבחינה בי.
"בוא, יא-ולדי, בוא אליי שאחבק אותך!" קראה והושיטה למעלה שתי זרועותיה.
נבוך ירדתי בגרם המדרגות אל קומת הקרקע, מניח לה לחבוק כרצונה והיא העתירה עליי נשיקותיה. עמדתי כך, בין זרועותיה, מתמעך בין שדיה והיא נושקת. אישה נקייה היא הייתה, אך הכה בי ריח השום והבצל. אחר כך הייתה לוטפת את שיערי ומקוננת לעבר אמי.
"איך אתגעגע לילד, איך אני אתגעגע! כמו הילד שלי. איך אני אתגעגע אליו יא-רבי".
"אל תבכי, סעדִיּה," אמא ניחמה אותה. "זה הגורל ככה, זה הגורל. האדון אמר, אם היה יכול לתת לך את החנות היה מבסוט לעשות את זה. איך לקחו אותה!"
"אבל אני כל-כך הרבה שנים התפרנסתי בזכות האדון, ואתם טובים אליי כל-כך, יא-גברת. אתם המשפחה שלי אתם ואיך אעמוד בפרידה?"
אמי ליטפה אותה על כתפיה וסעדִיּה נפלה אל חיקה. אישה קטנת קומה הייתה סעדִיּה ואמי, איתנה ונאווה, הייתה משככת את רעדה.
"אני אבוא להיפרד גם מחר, אולי תיקחו אותי. אני אבוא," בכתה סעדִיּה.
"נתגעגע אלייך, סעדִיּה, אנחנו לא נשכח אותך", אמרה לה אימא. ואמנם, עוד שנים הייתה אימא מדברת עליה ועל הפרידה ממנה. ואמרה לה עוד: "הכנתי לך דברים, סעדִיּה, אני רוצה שתיקחי אותם בשבילך. האדון רוצה שתיקחי אותם בשבילך. תיקחי אותם, חבִּיבְּתי".
"כמה טובים אתם", נפנתה וחטפה את ידו של אבא כדי לנשק אותה. "כמה טובים".
"לא צריך, סעדִיּה, לא צריך ככה", אמר לה אבא אבל הניח לה לנשק את ידו.
"צריך", בכתה ונישקה, "איך לא? אתה האדון שלי!".
ואחר כל זאת נשקה לי שוב, ונשקה לאחי ולשתי אחיותיי, עמסה על עצמה חבילותיה ובעודה בוכה הלכה.
מזוודה לכל אדם "מי חשב על זה", אמרה אמא. "פתאום עוברים לארץ אחרת".
"זה מתגלגל מימי חורבן בית המקדש", סיכם אבא. "עכשיו נגמור לארוז את המזוודות. העיקר, הילדים הגדולים שלנו נמצאים שם ולבי שקט למענם".
הילדים ששם, בישראל, היו שני אחיי הבוגרים שהגיע זמנם להתגייס לצבא העירקי. הם אצו להגר חודשיים קודם לכן מתוך חופזה, כי אבי חשש מהיותם שם. השלטונות יכלו לנהוג בנו עוינות ונקמנות ודווקא לגייסם ברגע אחרון לצבא, או לדרוש עבורם כופר כספי גדול. נהוג כך היה. שני אחים אצו אפוא לדרכם, ואליהם התלוותה אחת האחיות כדי לדאוג להם ולהעניק להם משב של אימהות.
וכך ארזו את המזוודות. מזוודה לכל אדם.
חרשי מזוודות עשו הון באותם הימים. כל נפש יכלה להוציא עמה מזוודה אחת, ולפי-כך כל משפחה נזקקה לשש, שבע, שמונה או עשר מזוודות. חלקן לא הגיעו ארצה מעולם. חלקן אבדו לנו בלילנו הראשון בארץ, כאשר שוכנו במאהל בשער העלייה במבואות חיפה, ובחלקן התמוססו לאיטן בשל הצורך בחליפין. כך או כך, כעבור שנה לא נותר מרוב אלה דבר.
"קחו אותי אתכם" זכור לי ליל השימורים שהיה לפני היציאה, ובבוקר התארכה השיירה מאוד. אוטובוסים צהבהבים בנויים עץ לעשרות חנו ברחובה הראשי של העיר, לאורך הנהר, מועמסים באנשים ובמזוודות. היעד היה בגדד, נסיעה של כשעתיים, שם היינו אמורים להמתין עוד מספר שבועות להסדרת כל המסמכים הדרושים להגירה.
סעדִיּה אכן הגיעה, מוסיפה שם על בכיה. אמי העניקה לה צמד עגילים ושרשרת זהב למזכרת. תכשיטים אחדים היו מוצפנים בבטנות מעילים ובעקבי נעליים. ואולם כל אלה עתידים היו להיתפס בביקורת הקפדנית והמגמתית בנמל התעופה של בגדד. לא חסו שם. מרבית הנעליים הובאו ארצה שבורות עקבים או שסועות סוליה. מרבית המעילים הובאו ארצה כאשר בטנותיהם פרומות.
היה בוקר אביבי, אני זוכר. ישבתי באוטובוס ליד החלון ונשפתי אל השמשה. אבל מבעד לאדים ראיתי את סעדִיּה, עטויה עבאיה שחורה, רצה לצד האוטובוס, בוכה ומבקשת כי ניקח אותה.
"קחו אותי", הייתה מצווחת, "קחו אותי אתכם, יא-אדון!"
"תהיי בריאה סעדִיּה, תשמרי על עצמך", אימא קראה אליה ונפנפה לה.
"קחו אותי אתכם".
ואחר מכן נסוגה. רחקה. התגמדה. נפנופים רחוקים. דמות שחורה. סעדִיּה.
פני הוריי קמטו בכאב שנבלע לתוך התקווה הגדולה שלהם. טובי לב עד מאוד היו. דבר ראשון אני זוכר את חיוכו של אבא. טוּב לב וחום ואהבת עולם חבוקים בו. מין קמיטת אף, נפש שמתעקמת אליך. והחיוך גם בעיניים. ואת אמי אני זוכר ככנף חמה. רכה זכה ועוטפת. מתמיד ולתמיד. וראיתי איך דמעות נקוות ובורקות בעיניה.
זה אך מלאו לי שמונה שנים ועבורי זאת הייתה חוויה לא ברורה. הייתי נלהב בתוך התכונה הגדולה כל אותה תקופה. אך ראיתי כך את סעדיה וכאבתי. נפנפתי לה והבנתי שיותר לא אראה אותה או את המקום הזה, וילדים ערבים שוב לא יתנכלו לי בלכתי מבית הספר הביתה. ובינתיים היינו חוצים את הנהר על גשר העץ, שהיה כאילו נחתך ומתרומם לפעמים באמצעו כדי שספינות יעברו דרכו לאורך הנהר. אחד אחד חלפו עליו האוטובוסים והעץ הרעיש מתחת לגלגלים שעשו דרכם לעבר בגדד.
יהיה טוב היי שלום, סעדיה. אל תבכי, אמרה לך אימא. והיי שלום עיר, היה שלום נהר. היו שלום סירות הדייג. עצי תמר. כלב. היה שלום ילד.
עיני אחי ושתי אחיותיי נוצצות, אבא הודק בשיניו, שתי דמעות שקופות תלויות מעיניה של אימא.
"זהו", שמעתי אחר כך את אבא ממלמל אל עצמו. "פה זה נגמר ויהיה טוב. יהיה טוב בעזרת אללה".