"ביבי התבגר בעשר שנים ואני הזדקנתי בעשר שנים", אמר בנימין זאב בגין ב2008, עת חזרתו לליכוד.
בנימין נתניהו עלה כמטאור פוליטי ונבחר לראש ה
ממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה. "הטעות" הגדולה של נתניהו הייתה שנבחר לאחר טראומת רצח רבין, ולא זימן את פרס לממשלת אחדות לתפקיד תנחומים על אובדן "השלום". בעצם, המדינה הייתה בפוסט-טראומה ונתניהו לא היה הפסיכולוג המתאים לטפל בזה. הגרסה של 2009 הייתה שונה מגרסת 1996.
השמאל לא אוהב להפסיד, אולם הוא גם לא יודע להפסיד. ב1996 נתניהו היה הקורבן, ממש כפי שבגין היה ב1977. פעם גנבו להם את המדינה, פעם את השלום. נתניהו עצמו לא הוסיף ללגיטימציה בעדו עם התבטאויות נגד התקשורת, שנאלצה להתמודד עם כפיל צברי - הסטריאוטיפ של הקיבוצניק המוצלח-המשכיל-הלוחם-הרהוט, עם "תקלה" קלה: צד ימין מפותח, ושחלקה (כנראה אותו חלק...) ממליצה היום לנתניהו לפרוש עקב כישלון - לעניות דעתה הקובעת.
אידיאולוגיית "רק לא ביבי" הביאה לניסיון להציג גוש מרכז-שמאל-שמאל קיצוני כ-60 מנדטים. זהו אינו אלא מצג שווא, או אולי כמיהה. גוש מרכז-ימין מכיל 62 מנדטים נטו- ללא ערבים. אם ש"ס תיזכר שאבותיה לא מאגודת ישראל ונולדו ללא מגבעות שחורות, עברנו את ה-70. אם התקשורת תיזכר שאפשר לשחרר את צמד המילים "שמאל קיצוני" (מרצ), והערבים מאז 1992 בקושי מצביעים למפלגות ציוניות, הגענו ל 40 מנדטים. את כל זה השכיל לפיד להבין, ולסגור מיד את דלת הקסמים שפתחה יחימוביץ עם חלום בלהות להקים ממשלה בראשותו.
העם רוצה את נתניהו כראש ממשלה, אבל עם "ידיים ורגליים חדשות" על מוט ההילוכים ועל דוושת הגז - של בנט ולפיד. אם אפשר, גם עם החרדים, בעזרת השם, שיהיה לברכת הדרך, להגיע למחוז חפצינו בשלום - שלום פנימי, בין הקטבים שמייצגים בנט-לפיד-דרעי, הבל"ד היהודי. ליחימוביץ כנראה אין עדיין רישיון נהיגה-פוליטי וג'יפ 4x4, אולי מטעמי צניעות, לנהוג בבוץ פוליטי "ולהציל את ישראל", לדעתה.
נתניהו הוא אחד האנשים המוכשרים שקמו לישראל בהנהגת המדינה, ויש לו את כל הנתונים לתכנת את עצמו מחדש, לגרסה שלישית: לשמוע את רחשי הציבור המשרת את הכלכלה, את הצבא, את ההתיישבות - ואת נתניהו עצמו. הפעם הוא מחכה שנתניהו ישרת אותו.
אנחנו בעידן אחר. עידן של תוכנה, עידן מעשי-דיגיטאלי ולא אידיאולוגי-אנאלוגי. עידן של תכנות דעות. תוכנה אפשר לשנות, כך גם דעות. נתניהו תכנת עצמו למשוואת השמאל, מדינה פלשתינית = שלום, כי הוא הבין שהאידיאולוגיה לא מעניינת את רוב העם. הבעיה שהערבים נותרו אידיאולוגיים ולא מעשיים, הם לא רוצים שתני מדינות, אלא אחת, על חורבותינו. אפילו ערפאת אמר לניקולא צ’אושסקו ב1978 כי
"הפלשתינים חסרים את המסורת, את האחדות ואת המשמעת הנדרשות לקיום מדינה פורמאלית, וכי מדינה פלשתינית תהיה כישלון מהיום הראשון" .
ה"א.מ.ת" של "רק-לא ביבי"
ב-96' נתניהו 1.0 דיבר מהבטן ופעל גם מהראש. הוא האמין בשלום מתוך עמידה איתנה ולא תבוסתנות, הוא ניסה לצאת נגד קודש הקודשים של השמאל ונפגע. אבל העם הרוויח: הוא עצר את סחף אוסלו וכמות הנרצחים ירדה. הוא דיבר, דיבר ודיבר, איים על הערבים ("ייתנו יקבלו - לא ייתנו לא יקבלו"), ועצבן את התקשורת ("הם מפחדים"), לחש על אוזני מקובלים ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים"), פתח את השוק לכלכלה חופשית, והפריט כל מה שזז (פרט למה שלא זז: הועדים החזקים).
ב-2008 נתניהו 2.0 "התבגר בעשר שנים", אם נצטט את ב.ז.בגין וגילה כי יש דברים שהשתיקה יפה להן. הוא עזב את הבטן והתמקד בראש. הוא התנהל ארבע שנים בשתיקה ממלכתית, כמעשה שרון, כדי לא לעצבן אף אחד. כשפתח את הפה יצאו לו המילים "מדינה פלסטינאית", שהיו בגרסה הקודמת סדין אדום, כי אם כבר לעצבן מישהו אז עדיף את הימין ולא את השמאל. נתניהו 2.0 התחיל לקרוץ לעולם, לשמאל, לתקשורת, ואף הצביע בתור שר האוצר בעד הינתקות 2005 בכנסת, אבל קרץ עם התפטרות מהממשלה. נתניהו שתק, אבל שתיקת המחאה עלתה לו לפחות בחצי ממספר המנדטים שיש ל"יד עתיד" היום, שבעצם נכנסו לואקום שהשאיר ראש הממשלה. אין בכך להוריד מההישג של לפיד ו"יש עתיד".
לאחר שתי קדנציות, נתניהו יכול לתכנת את עצמו לגרסה משוכללת 3.0. אפשר עם ג'אדגטים וקריצות, לא ללפיד ולבנט, אלא לאזרחים שהצביעו לפיד ובנט יחד - בדיוק 31 מנדטים, כמספר המנדטים לליכוד-ישראל ביתנו. העם כבר לא יסתפק במחירי
סלולר חדשים, תמלוגים מהגז, או דלק בהוזלה של אגורה לליטר. אז נתניהו החדש לא יהיה בגין, אז הוא לא יחזיר מכתב אישי, בכתב ידו, לכל מי שכותב אליו, כפי שעשה בגין. אולי גם נאומיו טכנוקרטיים מידי עבור הרטוריקן הספונטאני האגדי. אתם יודעים מה, גם פרויקט שיכון שכונות לא יהיה פה. אבל אפשר. נתניהו הוא המוכשר ביותר כיום לנהל את המדינה, אבל רק עם שינוי תפיסה: העם תחילה. רוב העם מבין כי דיבורי השלום הם סרק, למרות שהרוב בעד פטפוטי שלום, אבל לפני תמיכתו של נתניהו במדינה ערבית חדשה, בין אם בקריצה, בין אם באמונה חדשה - שיתמוך במדינה הקיימת.
מפלגת העבודה הולכת עם "הא.מ.ת" שלה, והיא "ערפה" שמונה ראשים מאז 1996,(ועוד ראשה נטוי) ועוד לא הצליחה להעמיד בראשה מישהו שיתחרה בנתניהו, באף גרסה, עד שנפלה לחיקה של עיתונאית לשעבר, שמתנהלת לכל היותר כמנהיגה בכירה בשבט צופים. ניסיונה הנואש של מי שהצביעה ב1996 לרשימת חד"ש-בל"ד, להמליך את לפיד לראש "ממשלת הזועביס", לדבריו, לא היה רק פתאטי - הוא היה חסר אחריות פוליטית ולאומית. אידיאולוגיית "רק-לא-ביבי" מוציאה את השמאל מדעתו, אם יש עדיין כזו.
והיא, נזכיר, ביקשה להציל את ישראל מידי נתניהו.
מאז זנח השמאל את בייבי-אוסלו, יש לו בייבי חדש: רק-לא-ביבי. אז מי כן? הם לא אומרים - כי אין להם.
מעמד הביניים הצביע "מחל"
במקום לערוף את ראשו של נתניהו, בחר הציבור באפשרות המעשית והנכונה: לאפשר לנתניהו לתכנת את עצמו לשינויים עקב תוצאות הבחירות האחרונות. אנשי התקשורת המסורתית של
נחום ברנע ו
סימה קדמון לא אוהבים את האיזון ההטרוגני הזה - כי היא בעצמה לא מאוזנת, היא הומוגנית.
דווקא מעמד הביניים, שיצא לרחובות נגד התוכניות של רה"מ, מצא את הדרך המאוזנת, ויש בו את נתניהו ולפיד, ולא מעט בנט - בסדר הזה. בערים מבוססות בין חדרה- גדרה נרשם ניצחון לליכוד: כ-26 אחוז לעומת 20 אחוז ל"יש עתיד", בממוצע. אפילו חיפה האדומה בחרה "מחל"(!), ות"א העדיפה את לפיד בהפרש קטן של כ-3 אחוזים (20.7% לעומת 17.5%).
שלי יחימוביץ' העדיפה לא להתבזות, לשיטתה, אבל גם לא לעשות כלום חוץ מלבקר, גם את ההצלחות של נתניהו והליכוד. אפילו זעקותיה על הפערים שגדלו בתקופת שלטונו של נתניהו - לא נכונות עובדתית: הייתה ירידה של כ-2.5% בפערים, וירידה של 3% בשיעור העוני. את הצמצום הנוסף והטיפול בבעיית הפערים הגדולה - משאירה יחימוביץ שוב בידיו של נתניהו. כנראה שהיא סומכת עליו, אחרת הייתה עושה הכול, כולל הכול, על-מנת להשתתף בעבודה הקשה שמצפה לממשלת נתניהו-לפיד-בנט.
אולי בחירות חורף 2013 זה תחילתו של "האביב העברי" של ישראל. נתניהו 3.0 יכול לקנות את עולמו, והפעם גם את עולמנו.
ואם יוריד את יוקר המחייה - זה יהיה גם במחיר זול.
