בני דורי זוכרים את התוכנית ההיא, "עוד להיט", ששודרה אי-שם בשנות ה-80, עם להיטים בסגנון הפופ המודרני (מודרני של אז כמובן). התוכנית שודרה בין תוכניות של תוכן ואיכות, והביאה מבזק של צבע ומוזיקה אל לוח השידורים הכבדים של הערוץ הראשון. הצעירים אהבו אותה. היא הייתה כל מה שצעירים של אז רצו לראות על המרקע. חדשה, רעננה, תוססת, צבעונית, עם אורגן-אורות מהסוג שהיה בדיסקוטקים של פעם, ארבע נורות צבעוניות תקועות בתוך קופסת-עץ שחורה.
ההתלהבות מהדבר החדש משולה לעיוורון חלקי מרצון. לא היה שם שום דבר חדש מלבד החיבור בין מוזיקה, טלוויזיה ואורגן-אורות מנצנץ. זהו כל הסיפור. במבט לאחור זה נראה מגוחך, אף אחד לא היה מתלהב היום מהשילוב הזה. אבל אז זה היה חדשני, מהפכני.
גם אלילי נוער נבנים באותה הדרך. בנות שרצו אחרי אליל ילדותן, מסתכלות עליו (או על עצמן), לאחר שנים, בגיחוך, או לכל הפחות בחיוך מביך. גיחוך במבט לאחור הוא חוכמה שלאחר מעשה.
מנהיגים מעוררי גיחוך
במבט לאחור, זה נראה מגוחך, אבל לא הרבה יותר מגוחך מאשר כל יתר הדברים החדשים בראי הזמן. גם
אהוד ברק נראה היום מגוחך. הוא היה האיש שאמר "זהו שחר של יום חדש", ואז כיהן כראש הממשלה בעל הכהונה הקצרה ביותר בהיסטוריה הישראלית, והפסיד את השלטון לאריק שרון.
גם סיפור התהילה של אריק שרון נראה היום, במבט לאחור, מגוחך. האיש שהיה מחוץ לקונצנזוס מאז הוליך את ממשלת בגין למלחמת 40 הק"מ, הפך לשליט בלתי מעורער, טרף את הקלפים והקים את קדימה, הוא האיש שזכה לאיתרוג של התקשורת בשל כוונתו לפעול במישור המדיני. וברקע, פרשת האי היווני, העסקה התמוהה עם משפחת מובארק (דרך
יוסי מימן) בנוגע לגז המצרי, ופרשיות שונות שנקשרו בו.
יוסי שריד כתב אז את
"עומק העקירה כעומק החקירה".
יש לנו נטייה לחבב הילות פיקטיביות. נטייה לסגידת-יתר. ייתכן שמקורה של התופעה הזו במודל ההערצה העיוורת של כלל המין האנושי, ואולי בכלל מקורה במודל של "אמונה" באופן כללי.
"אמון" הוא איכות נבנית, בעוד ש"אמונה" היא איכות קבועה. אמון נרכש עם הזמן, בעוד שאמונה היא איכות שאין מערערים עליה. כך או אחרת, בני האדם נוטים ללכת אחרי מישהו. אפקט העדר הוא כנראה שארית מן האינסטינקט החייתי שבנו. ומתוך שכך, אנחנו סלחנים מדי, או מפתחים עיוורון מרצון לכשלים במנהיגות. איתרגנו את ברק למרות העמותות. איתרגנו את שרון למרות חוסר היושר. יש לנו נטייה לסלחנות יתר כאשר מדובר בדימוי העצמי שלנו או של המנהיג הנערץ. העיוורון מרצון הוא תחילת הכישלון.
אנו נושאים לפידים
את "שחר של יום חדש", המיר
יאיר לפיד במילים "יש עתיד". את ההבטחה של שרון לשנות את מאזן הכוחות באמצעות ההינתקות, המיר יאיר לפיד במילים "באנו לשנות". את התחושה של כולנו שישנה בעיה בסדר העדיפויות הלאומי, המיר יאיר לפיד במילים "איפה הכסף", ואז הוסיף את "מעמד הביניים". את תחושת המחנק שלנו מן הדרך שבה הפוליטיקה הישראלית מידרדרת מדחי אל דחי, הוא ניסח במילים "פוליטיקה חדשה".
אבל המציאות של חיינו היא יותר מאשר בחירת מילים מוצלחת של כותב טורים מוכשר. איני זוכר מי אמר זאת, אך המשפט התנחל בתודעתי: "כדי לדעת את האמת של האדם, חשוב יותר לצפות במעשיו מאשר להקשיב למילותיו".
לאחר הזחילה המפורסמת לשמצה של
שאול מופז אל ממשלת נתניהו באחרית ימיה, חשבתי שנמוך מזה אין. ואז בא יאיר לפיד, עם כל המילים שאמר לפני-כן, והמליץ על נתניהו לראשות הממשלה. נזכרתי באופן שבו צפיתי כילד בתוכנית "עוד להיט", ובדרך שבה אני מתבונן היום באורגן-אורות של אז. נזכרתי בשיעורים שלמדנו ממודל אהוד ברק ואריק שרון, וערכתי את הרשימה הבאה:
- גזענות היא מחלה, אתמול חרדים, היום ערבים, מחר מי?
- לפיד הטיל וטו על מו"מ עם נתן אשל (כל הכבוד!), מה שמוכיח שכשרוצים - אפשר (גם לעניין ביה"ד לעבודה, וגם לעניין עליית מחירי הדלק).
כגודל הציפיות כך גודל האכזבות. האיש שהבטיח "פוליטיקה חדשה" עושה פוליטיקה ישנה מאוד. האיש שאמר "באנו לשנות", ממליך שוב את נתניהו, בעיקר כי לפי חישובי הפוליטיקה הישנה, זה יאפשר לו להפיל את נתניהו ברגע המכריע ולמלוך תחתיו (ההכרזה כבר קיימת).
האיש שהבטיח לשדרג את מעמד הביניים, שידרג בעיקר את עצמו, ועדיין לא הסביר מיהו אותו "מעמד ביניים" שמימן עבור הקמפיין הזה 33 מיליוני שקלים. הוא גם לא חייב הסבר, לפחות לא לפי כללי הפוליטיקה הישנה.
אחד האנשים הכי חכמים בעיניי, אדם הממעט לדבר, אמר לי השבוע כך: "רציתי להצביע לו בתחילה, עד שהבנתי שהוא קיבע את מעמדו בראשות המפלגה למשך עשור, והוא רוצה להיות ראש הממשלה. שם הוא איבד את המסכה מבחינתי..."
בסוף המסיבה, אהוד ברק הלך למרפסת, אריק נרדם והחקירות נגדו נסגרו, לפיד ישאיר אורגן-אורות צבעוני. עוד לפיד.
