על כריכת הספר מצאה בת אדם לנכון לכתוב: מחזור שירים. ואכן זהו מחזור, ואולי אפילו מחרוזת של שירים שבאים בזה אחר זה כמו איזו מקמה, ולפעמים הם באים בדילוגים, חוזרים ויוצרים את התצרף שיכול להזכיר סיפור שנכתב בזרם התודעה. את הספר היא מקדישה לסבהּ, אך הדמויות שכובשות את דפי הספר הן של הוריה, ויותר מכול של אמהּ. והיא שבה שוב ושוב אליה, יָה אִמִּי היא אומרת, נאנחת כך באיזה רוך שאין לו גבולות, בחסד גדול ובתוגה שנובעים ממנה. כל אלה נוגעים בך וחוזרים אליה ופורקים מעליה את כוחה, למרות ואולי דווקא משום שבאה לעולם כילדת אהבה שנולדה לאותם רומיאו ויוליה, הנאהבים והנעימים היהודים מדמשק.
כן, זו אני שנולדה בסתיו, בחׂדש ספטמבר
ואני הבת הבכורה והיחידה
של רומיאו ויוליה
צמד החמד מהעיר דמשק בסוריה
שחִזְרו זה אחר זו, הסתתרו, נפגשו
ונשלחו שליחים עם פתקאות אהבה
הנקובים בתחנוני סלסול
מאבי ויקטור לאמי ליזה
(מתוך "זו אני שנולדה בסתיו", עמ' 7)
יש לה סגנון רטורי, לבת אדם, שבא ומחדיר בך את הדברים שהיא רוצה להחדיר תוך חזרה עליהם בווריאציה זו או אחרת. דברים שהיא רוצה לשוב וללחוש כדי שתטיב לחוש אותם, שיתנגנו בה, כדי שיצאו ממנה וכדי שגם יגעו בה ויתנגשו בה חזרה ולא חשוב אם יפצעו אותה. משום שאינה רוצה לשכוח. והיא אכן עושה שלא לשכוח. יש תחושה של כמעט הלקאה עצמית, מתוך מחשבה של אבֵדת מי שהייתה היא עצמה. היא מלאת געגועים לילדה ההיא של דמשק, לילדה הקטנה שבאושרם הגדול של אותו ויקטור ואותה עליזה על היוולדה, ריקדו נשים סביב עריסתה בנענועי ירכיים בשמחה גדולה. באופן כתיבתה המיוחדת לה, היא מצליחה לגרום לנו לשמוע ולחוש באלו צלילים רחוקים של פעמונים זעירים המקיפים את מותניה המרטטים של רקדנית בטן משולהבת, כאלה שנעים כמו גלים ליד עריסתה של הילדה ומהנים את התודעה הבוסרית של הוד נסיכותה.
כן, זו אני הילדה שנולדה בתוך בֵּיתה של אִמה
וינקה מן הבֹסר באקוַרְיום של בריאת עולם
יפֶה ומוגן באזמרגדים ותזמורת חתנים
כלות מחוללות פלמנקו ליד העריסה
ורקודי הבטן בצבעים אדֻמים, כּתֻמים
וזהובים והיין נִגר, והסיטַר נעתַר
לאהבה ראשונה
(שוב מתוך "זו אני שנולדה בסתיו", עמ' 7)
ומרגע שהיא נוגעת, בדחילו, בהוריה ונוגעת בילדותה בדמשק, באה האווירה של המקום ההוא ושולטת והשירה נעשית רטורית וכמעט מסתלסלת, כדרך המזרח. זו משתפכת באותם מקומות כמו קולו של זמר ערבי, שמסלסל את מילותיו ונוהר אִתן כאילו קשה לו להיפרד מן המילים. כי הן יוצאות מלבו ונכנסות אל לבו ומתנגנות בו ופוצעות אותו באותה מידה שמזכּכות אותו. וכך אמה. כך היא, כמו שיר אהבה מתמשך, אוהבת כל כך ומעריצה את ילדתה, לוטפת ומעניקה, ממתיקה את ימיה בפינוקי אהבה של אם מתמסרת. וזה חודר בה. זה נספג בה ומלווה אותה בתוכה ואין פלא, אפוא, שהיא הומה ועורגת כל כך ומתגעגעת.
זה יפה, זה יפה כל כך, אַתּ
נראֵת כל כך יפָה
יָה בִּנְתִּי
"תשמרי על עצמך" את אומרת
מה את אומרת לי יָה אִמִּי, מה אַת
זה יפה, יפה, יָה בִּנְתִּי.
("זה יפה", עמ' 51)
יש עוד שירים בספר, כמובן. אם זה הקיבוץ, (היא נשלחה לשם?) ואם זה בית הספר, (היא חשה פחותה שם?) ואם זה תיאור רחובות העיר והגן או מקומות אחרים שבם סבבה, (היא זרה שם?) - הרי שאֶלה, על מראותיהם ורחשיהם התנגנו בניגון המיוחד לה וצבעיהם היו בגוונים שראו עיניה. דהיינו צבעים רחוקים, מתערפלים, שהנה התעורר אליהם לבה והוא נשאב בערגה. אבל איך שלא תיגע בם תמצא שהם נוגעים באמה או באביה, שהייתה רוצה לראותם בכל מקום. זאת התחושה. התוך הזה שבה ניכר בכול שיר ושיר, ואתה רוצה להמשיך אחריה ולזמזם ולומר לה יפָה אַת יָה בִּנְתִּי, יפָה, ואיפה את יָה אִמִּי, ואיפה אתה יָה אבא, והשורות זורמות באיזה עצב מכמיר מתוך כמיהה של ילדה שהיקר לה מכול אבד לה ומה שלא אבד הרי נותר שם. נותר במראות ובקולות ובריחות של דמשק, על אותו ים תיכון אבל בארץ אחרת, קרובה אבל רחוקה ומנוכּרת.
בְּשַׁרווּלִיוֹת זהב רכובה
על כתפי אבא
בארמון אריחֵי משבצת
ומוזָאיקה צבעונית
בקֶשֶת יורקת חצֵי "אָמוֹר"
לאבי דמות של צל
ופניו אל האור
תמיד נתלים
כשוכח שוכח
באמונות נשכחות, נדחות
אחרי הרבה הרבה שנים
עדַיִן פניו נצבעים
בתפילה וברכה
אבי, אבי.
(מתוך "אבי", עמ' 65)
האם המעבר, העזיבה, ההגירה של הוריה שיברו אותם? האם הנפילה כאן אל החסר, אל הצֵנע, גרם להם להצטמק, להתרסק, לשקוע לתוך עצמם בחוסר היכולת להוסיף ולהעניק כהרגלם, כדרכם? כי הנה אותה נסיכת תפנוקים מתבוננת בקנאה בילָדוֹת אחרות שיש להן, והיא שאין לה עכשיו נותרת מאחור וחשה איך תשומת הלב מתרחקת ממנה. אך אולי זאת היציאה אל ההתבגרות היחסית, התבגרות שהתבלבלה בארץ חדשה, והיציאה בזמן די מנוכר מהקונכייה של הבית העוטף וההתגלות של נשיות עצמה. ואולי זה המראה של אותם אנשים אהובים ואוהבים שמשהו השתבר בהם. ששמחתם נעשתה פגועה והם כואבים על שאינם יכולים לתת לה כפי שהיו רוצים לתת. תהפוכות מפתיעות של הזמן שהנה עשו אותה חשופה אל חייה שלה, בעודה חסרת ביטחון לצאת אליהם.
איך מלכה הייתה מלכה של כתה
בגלל תחתוני הנַיְלון
ושמלת טָפְטָה?
הייתה מיָוַן, והייתה לה סבתא
בת מאה
עם צמות לבנות
שלא הלכה כבר.
והייתה מרחוב ישן מדיף ריחות
של שוק, תרנגולות
ביוב, וירקות
ובכל זאת הייתה מלכה המלכה
של הכתה,
הכל בגלל תחתונית הנילון
ושמלת טפטה.
(מתוך "איך מלכה הייתה מלכה", עמ' 27)
אבל דבר לא ישווה לאבֵדה הגדולה, האמתית, לאבדת הנפש שאותה היא מבכָּה. היא לא מוצאת כוחות לגבור, והיא חשה שאותם ימי חסד רחוקים שוב אין להם תוחלת. אפילו אותו חום חובק ומלטף שלא נזקק לדבר פרט לעצמו, הנה נלקח ממנה. ולמה-למה נלקח ממנה. ובזרימה של אהבה גדולה היא סופדת לה בשיר אוהב, בתמורה ללב הבלתי נדלה שהיא העניקה לה.
מכינה לך גֻמה של יֹפי
מתהדרת בי תשוקה ואֵימה
של יֹפי ומתיקות הוֹי אמא.
ולא מאמינה שזה קרה לָך
שֶׁמַּתְּ לי, שאינךְ לי עוד.
עוד מעט יום הולדתי,
שש שנים למותך
ותְחִיָּתֵךְ בחיַי, בנפשי.
מכינה לך גֻמה של יֹפי
של שיר, שירה שכה אהבת בי
ולא מאמינה שזה קרה לָך,
שזה יקרה גם לי. הו, אמא שלי.
הולכת אלַיִךְ ושרה לָך,
מנגנת ומזמרת
ומזמרת לָךְ.
("מכינה לך גֻמָהּ של יֹפִי", עמ' 58)
תחושה של תשלום חוב גדול, של שחרור גדול. של חשבון גדול עם שנות ילדות רחוקות בדמשק. ואחר כך בארץ שבה, בצוק העתים, נאלצה להתרחק מהוריה ולפגוש נערות ונערים שגם הם רחקו או הורחקו מהוריהם. הורים שלפתע לא יכלו לשאת בְּעוּלם. ואחר כל זאת אני שואל, האם אלה היו ימי החסד שאליהם התחברתי כל כך, אשר עליהם היא משוררת? אותם ימים הם אלה שמביאים לעיניה את הדמע וללבה את העצב הרך הזה, המכמיר? ואתה רוצה לחבוק ולומר הנה, הלא יש גם אנשים אחרים וימים חדשים של חסד, ואל תעצבי כך. זאת דרכנו, אל תבכי ילדה, אל תעצבי אישה, אל נא יה אוּחְ'תִּי, הנה לך חסד חדש וחם ואת קומי וחבקי ונשמי בנשימות עמוקות את ימיו.
שקיעות לִבְנֵי צוָאר
וארֻכֵּי מֹתֶן
מתפעמים בךָ שֶבֶת אחים גם-יחד.
מול ים תיכון, אתה יושב בכֻרסת העץ המתנדנדת.
ולי דחוף לומר: אהובי צוחק כמו ילד משתעשע
משתחרר לְךָ קול שירה, מסלסל מזמורים.
בזרועותֶיךָ לאמץ ים או חוף זהב בוער
ומתהפך לאדמוני.
(מתוך "אהובי צוחק כמו ילד", עמ' 76)
אכן הספר הזה בעיקרו הוא מחזור שירים, מקמה על חלוׂף דור. נכון כתבה בת אדם על עטיפתו, ושכזה הוא כובל אותך אליו מתחילתו ועד סיומו. תכליתו הייתה ההודיה וההצדעה לאהבה שקיבלה. והיא עשתה זאת בדרך רוגשת מאוד ורצופת קסם, פיוט ומוזיקה, בכתיבה שלאמונתי יכלה לזכך אותה. ועדיין, ולאחר הכול, תחושתי כי עודה נותנת מבלי לצפות לקבל, מעניקה ולא מבקשת לעצמה. כי היא מאושרת בשמחת חייו של האחר והגעגוע התמידי שנטמע בה רק מוסיף לתחושות האלה שלה. יש מי שנתינתם אושרם ואולי היא ירשָה זאת. וכמה רוך וערגה יש בשירים גם כשאינה מתכוונת לעשות זאת. כי מאחורי הכול יש כמיהה גדולה לחיים ואני אהבתי.
דלית בת אדם, "ימים של חסד", מחזור שירים, "גוונים" , 2012, 79 עמודים.