קונספציה - השקפה לחיים שלפיה מתבססים הדברים היום-יומיים בחיינו (ויקי-מילון). זוהי תפישת המצב והתהליכים האפשריים כפי שמבינים אותה ומקובלת כעת על-ידי הגורמים השונים. אני טוען שאנו; מימין, משמאל, הפלשתינים ואף ידידינו מבחוץ (האמריקנים והאירופאים), שבויים בקונספציה שגויה אשר דרכי ההתמודדות המוצעות בשל הבנה מעוותת זו נועדו לכישלון ובכך מבטיחות שנים רבות של עימות וחוסר יציבות ביטחונית. ומכך נובעת גם חוסר יציבות מדינית, כלכלית וחברתית לשני העמים (אם לא מעבר לזה).
הימין מאמין שהארץ ניתנה לנו (היהודים) ובראיה היסטורית ותרבותית קל להצדיק את זה. גם אין (לי) ספק שלעם ישראל זכות אבות בחברון, בית לחם, בשכם ועוד. הימין לא רואה בעיה במיסוד מצב בו חלקים משמעותיים מהשטחים יסופחו לישראל על תושביהם היהודים בעוד האוכלוסיה הפלשתינית תהיה במעמד "אחר". כאן גם מוקד הבעיה. הפלשתינים, להערכתי, לא יסכימו ולא ישלימו עם מצב בו הם אזרחים "סוג ב". בתוך ישראל, ובוודאי מחוצה לה, ישנם רבים אשר לא יסכימו עם היותנו עם שכופה עצמו על אוכלוסיה משיוך דתי אחר מבלי לתת לה שוויון זכויות אמיתי.
נכון, גם ערביי ישראל האזרחים עוד לא קיבלו באמת שוויון בזכויות (ובחובות), אולם אין ספק שישראל לקחה על עצמה להיות דמוקרטיה, בנוסף על היותה מדינה יהודית מוצהרת ועם הזמן ישנו ניסיון לתקן עיוותים אלה ולשפר את מצבם של בני המיעוטים. התפישה הימנית לא מתיימרת לשאוף ליציבות בהסכמה אלא על-ידי שליטה פיזית וכפיית רצונותינו בכוח על הפלשתינים מבלי להתמודד באמת עם העניין הערכי הכרוך בכך.
השמאל, ואתו גם ידידינו מהעולם, מאמין שעל-ידי הידברות וחתימה על הסכמים מפורטים ניתן יהיה להגיע לשלום. גם גישה זו, לכשעצמה, אין בה כדי להבטיח יציבות. הניסיון המר שחווינו עם קריסת הסכמי אוסלו, חוסר המשילות של הרשות בעזה עד כדי קריסתה שם, חוסר היכולת של האו"ם לפקח על מעברי הגבול בעזה או כפיית אי-התחמשות חיזבאללה בלבנון ועוד, כל אלה מעידים על הבעייתיות והחולשה של הסכמים אלו. השמאלנים קוראים היום לחידוש המשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית מיד. אולם איזה ערך יהיה להסכם שיחתם היום עם אבו-מאזן כאשר הוא מושל בקושי רב בשטחי הגדה וגם זה רק בגיבוי צבאי ישראלי משמעותי? לא מי יודע מה... זוכרים שפעם חתמנו על הסכם שלום עם לבנון?
אז למרות שהמצב נראה ממש תקוע, אני מאמין שצריך להציג תפישה אחרת אשר מבוססת על עוצמתה הצבאית של ישראל מצד אחד ועל הדבקות שלה בערכי הדמוקרטיה (והיהדות - עקרונות חופפים למדי...). כיום, ישראל הנה מעצמה צבאית אזורית ולא נשקפת לה סכנה קיומית משכנינו הקרובים. ישראל היא דמוקרטיה יציבה מבחינה שלטונית ונהנית גם מרווחה כלכלית. הפלשתינים, לעומת זאת, אינם מגובשים תחת ישות שלטונית אחת, סובלים מחוסר ביטחון אישי ולאומי, מפוצלים, מסוכסכים וכושלים גם מבחינה כלכלית. מהנחות אלה נובעת גם ההזדמנות והאחריות שמונחת לפתחנו לשינוי המצב. השינוי תלוי בעיקר בנו, ברצותנו יהיה ואם לא נרצה בכך, לא יהיה.
כמה הנחות יסוד לקונספציה אחרת:
- ישראל כמדינה יהודית, תשאף לחיות בשלום עם שכניה ומוכנה "לעשות להם מקום" סביר לשם כך.
- ישראל מחויבת לערכי הדמוקרטיה (והיהדות) ובהם כבוד ערך האדם, שוויון ערך האדם, חירות, חופש תנועה, חופש ביטוי ועוד. מכאן שישראל לא רוצה לכפות עצמה על עם אחר ולהפלות בין אזרחים מסוגים שונים.
- ישראל לא תאפשר מצב בו "שכן קרוב" יתפרק מבחינה שלטונית עד כדי אובדן שליטה והשתלטות של גורמים עוינים המאיימים על ביטחון ישראל.
- ישראל תחתום על הסכמים רק עם גורמים משמעותיים אשר יכולים, בסבירות גבוהה, לקיים אותם למשך זמן ארוך (עשרות שנים).
עקרונות אלה פשוטים מספיק כדי לשמש יסודות לדרך פעולה לאומית, מקובלים מבחינת השיח המרכזי בישראל, מובנים לשכנינו, יהיו מקובלים גם על גורמי חוץ ויכולים לשמש מנחה לפעולות ממשיות בהם נרצה לנקוט.
מספר משמעויות אופרטיביות הנגזרות מתפישה זו לדוגמה:
- על בסיס ההנחה שאנחנו הולכים "לעשות מקום" לפלשתינים, הרי שאין שום צורך בהמשך העידוד של יישוב אזרחים ישראלים בשטחים על פני חלקי ארץ אחרים. לכן יש להפסיק את ההטבות הכספיות והתקציבים המיועדים לשם כך.
- ישראל צריכה להגיד לפלשתינים (ובעיקר לעצמה) שמקרה עזה לא יכול לחזור. התפרקות פלשתינית, אם ולאחר שיחתם הסכם, יגרור השתלטות צבאית ישראלית. לא יישאר וואקום ולא תהיה אופציה לגורמי טרור להיכנס. או שרשות פלשתינית שוחרת שלום שולטת, או אנחנו. מכאן גם שפינוי ישובים, אם וכאשר יקרה, לא יגדיר באופן אוטומטי העברת אחריות צבאית אלא בתנאי שיש מי שמוכן "לקחת את המפתחות" עם כל האחריות הנגזרת...
- הסכם ארוך טווח עם רשות או מדינה ייחתם רק לאחר שזו תחזור להיות גורם שלטוני מרכזי וייצוגי בקרב האוכלוסיה הפלשתינית. או במילים אחרות: רק אחרי שחמאס ופת"ח ישלבו כוחות, ישלטו באמת בשטחים שכבר נמסרו ויבוא למשא-ומתן לשם שלום. ייצוג משמעותי ושאיפה לשלום, הנם תנאי מקדים, בלעדיהם פשוט "חבל על הזמן"...
אז אני לא בדיוק שמאלני וכנראה גם לא ימני אבל אני חושב שהגיע הזמן שהצדדים ייצאו מהמשבצת ומהקונספציה, יסתכלו על שאיפות היסוד, על הערכים המנחים ויפעלו לאורם. גם אם זה לא מעכשיו לעכשיו, גם אם באמת צריך לוותר על נכסים משמעותיים וגם אם באמת נדרש אומץ כדי לחיות במזרח התיכון הזה.
האלטרנטיבה היא המשך הדשדוש המדמם תוך שחיקה מתמדת של ערכי קיומנו וייחודנו כעם יהודי.