אדוני היושב-ראש, ידידי חברי הכנסת,
אני עומד כאן בפניכם כחבר כנסת חדש בנאומי הראשון. לכהונתי זאת כחבר כנסת אני מגיע לאחר 24 שנים בהן הייתה לי הזכות לשרת את הציבור בתפקידים שונים בתחום המוניציפלי, ובשיאן ארבע השנים האחרונות, בהן כיהנתי כראש עיריית בני ברק.
אני מגיע מעולם של עשייה. אני מגיע ממקום שבו נדרש להציג קבלות של מעש ועשייה, הן ברמה היום-יומית והן בטווח הארוך. לא יעזרו לו לראש עיר יכולות נאום מרשימות וסוחפות ככל שיהיו, באם לא יעמדו מאחוריהן פעולות ומעשים לטובת העיר ולטובת תושביה; לא יעמדו לו לראש העיר תעודות כאלה ואחרות המעידות על מומחיותו בנושאים שונים, באם מומחיות זו לא תבוא לידי ביטוי בשפת המעשה. אדוני היושב-ראש, באותו עולם של עשייה שממנו אני מגיע ראיתי תמיד חובה לעצמי לשרת את כל מגוון האוכלוסיות בעירי באחדות ובהרמוניה וללא כפייה וריב. הקפדתי תמיד להעניק יחס שוויוני וזהה לכל המגזרים, ולהשקיע את המשאבים העירוניים לרווחת כלל התושבים ללא הבדל דעה או מגזר זה או אחר. כאלף עדים תעיד על כך תנופת הפיתוח ושיפור פני העיר וכן תוכניות חינוכיות ייחודיות שהתפרסו בכל השכונות, ולא פסחו על שכונות בעלות צביון אורח חיים שאינו דתי; גם שכונות אלה זכו לתשומת לב, השקעה ושדרוג. כך, בגישה זו של עשייה אמתית וכנה, ללא חיפוש כותרות או פופוליזם, בני ברק הפכה, ברוך השם, מעיר נכשלת ומקרטעת מבחינה תקציבית לעיר מתקדמת ועצמאית העומדת על רגליה, המתנהלת באופן אחראי מכל בחינה שהיא, ומעניקה לתושביה את השירות שלהם הם ראויים.
חברי הכנסת, אין חולק על כך כי גבולות הגזרה שבין השלטון המקומי לשלטון המרכזי אינן מוגדרות כיאות, וכתוצאה מכך נוצרים לא מעט עיוותים. השלטון המקומי ניצב בחזית האזרחית והחברתית אל מול התושב, וראשי הרשויות שיש להם מגע ישיר עם האזרח מבצעים את תפקידם באופן אשר לעיתים אינו זוכה לכבוד והערכה שלו הם ראויים.
לא-מעט פעמים נוצרים מצבים הדורשים פתרון עמוק ומקיף, אולם אז אנו מגלים כי בעוד שהאחריות מוטלת לפתחנו, לפתחם של ראשי הרשויות, הרי שהסמכות והיכולת מצויים בידי השלטון המרכזי.
יחד, בעבודה משותפת, עם עמיתי חברי הכנסת החדשים, יעל גרמן ומאיר כהן מיש עתיד, וגם הוותיקים שהיו ראשי רשויות וחברי מועצות שקיימים כאן - אבל יעל ומאיר הם מראשי הרשויות הטובים שידע השלטון המקומי, ויחד אתם נעשה כל מאמץ להוביל ולקדם חקיקה אשר תסדיר באופן ברור והגיוני את יחסי הגומלין בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי.
אגב, יעל ואני ישבנו ארבע שנים בוועדה המחוזית בתל אביב, גם על ענייני עירנו וגם על ענייני גוש-דן כולו, ואני חושב שעבדנו ביחד במקצועיות לטובת עם ישראל. ואולי, חבר הכנסת שלח, כשדיברת קודם על כישורים של ילד שיוצא אחרי שנות הלימוד, כישורים של ארבע כיתות בקושי - אני חושב ששיחה קצרה עם יעל תשנה לך גם את התזה הזאת.
חברי הכנסת, אנו חיים במדינה בה מדברים על שוויון בנטל, אבל אין שוויון בהזדמנויות. ילד שהתמזל מזלו להיוולד ולגדול בעיר חזקה ועשירה מקבל הרבה יותר חינוך פורמלי ושאינו פורמלי, הרבה יותר רווחה, הרבה יותר חוגים, הרבה יותר תרבות, הרבה יותר תמיכה. ילד זה מקבל הרבה יותר לעומת ילד הגדל בפריפריה, בה העירייה חלשה יותר תקציבית, ומשום כך אינה יכולה להוסיף תקציבים ממשאביה העצמיים מעבר לתקצוב הממשלתי על-מנת לתגבר פעילויות אלו.
באומרי "פריפריה", אדוני היושב-ראש, כוונתי גם לפריפריה חברתית וגם לפריפריה גיאוגרפית. בערים אלו, ההזדמנויות לחינוך ולתעסוקה הם פחותים מאשר בערים הגדולות והחזקות. בערים אלו, נקודת הפתיחה של נער או נערה הינם נמוכים משמעותית באם יתגוררו בערים חזקות ומבוססות.
כך נוצר מצב בו ישנם שני סוגים של אזרחים, שני סוגים של ילדים, כאלה עם הזדמנויות רבות יותר וכאלה שלא. עלינו לעשות רפורמה בתקצוב הרשויות המקומיות, ובמיוחד בחינוך וברווחה. עלינו לייצר שיטת תקצוב דיפרנציאלית בין סוגי הערים, ובכך ייעשה צדק חברתי והכרחי של שוויון הזדמנויות.
במסגרת תפקידי כראש עיר שימשתי כחבר בוועדות ציבוריות ובדירקטוריונים שונים. בין השאר כיהנתי כחבר דירקטוריון בפארק
אריאל שרון, אשר הינו אחד מהפרויקטים הלאומיים הגדולים והחשובים אותם מקדמת מדינת ישראל. כמו-כן, כיהנתי בדירקטוריון מפעל הפיס, בוועדה הממשלתית לקידום הרכבת הקלה בגוש דן, וכן כחבר פעיל בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז תל אביב, ובהנהלת מרכז השלטון המקומי.
שמחתי להיווכח כי בכל המסגרות הללו עבדתי כתף אל כתף עם עמיתי בשלטון המקומי, חובשי כיפה וכאלו שאינם, גברים ונשים. עסקנו יחדיו בעשייה ובקידום תוך שימת דגש למכנה המשותף של כולנו, השליחות הציבורית, העבודה המקצועית, ומעל הכול - רווחת התושב. עסקנו בזאת יחד בשותפות מתוך שליחות ואחריות.
אני נמצא ימים ספורים בזירה הציבורית החדשה, כאן בכנסת. הספקתי לשמוע וככל הנראה אף אשמע נאומים עם הרבה חזון והמון רצון טוב וכן לשנות. רוממות השלמות הנכספת באה לידי ביטוי בנאומים אלה. כאדם מעשי וריאלי אני מנסה לרדת מאולימפוס השלמות ולשאוף להתקרב לקרקע המציאות המעשית.
נכון שבנאום ראשון, אנו, חברי הכנסת החדשים, מרגישים ש"אני ואתה נשנה את העולם". אולם תרשו לי, כאיש פרגמטי, להאמין שלא נצליח לשנות הכול בארבע שנים, וגם לפי התגובות של היושב-ראש מקודם, ארבע שנים זה גם לא דבר כל-כך בטוח. לא נפתור את כל הבעיות היסודיות החוצות את עמנו, ולכן, בואו ונרחיק מחלוקות קשות ובלתי פתורות. בואו נתרכז באותם נושאים בוערים שכולנו יכולים לראות אותם עין בעין, ולשנותם. בואו נפעל לשפר את חייהם של האזרחים ולתקן עיוותים שיהפכו את חייהם לקלים יותר.
לא כדאי להתעקש ולהתחפר בנושאים שנויים במחלוקת אשר לכל היותר יביאו כותרות ויעמיקו את הקרע בעם, אולם בסופו של דבר לא יובילו לפתרון אמיתי ומעשי, ואני אסביר למה אני מתכוון.
במהלך התקופה האחרונה, ככל שהתקרבנו לבחירות, במהלכן, ואף עכשיו, מתנהל קמפיין מתוזמר היטב אשר כותרתו היא מילות הקסם: שוויון בנטל. בלהט אידאולוגי, כביכול, החל מסע של דה-לגיטימציה נגד הציבור החרדי. הרצון לצייר את הציבור הזה, היקר והגדול הזה, כסחטן, כמשתמט, הפך להיות כלי פוליטי לבריתות משונות בין מפלגות שונות, כטקטיקה בהרכבת ממשלה, וכאסטרטגיה בשיפור עמדות במשא-ומתן קואליציוני.
חברי, הקמפיין שאנו חווים בתקופה האחרונה עבר את גבול הטעם הטוב. נדמה לי שפתאום גם הדיבור האובססיבי על
הדרת נשים חוזר. אני מתנגד לכל אלימות פיזית או מילולית, כמובן, אבל אני מתנגד גם להסתה תקשורתית נגד הציבור שלי. לא כל מקרה צריך להפוך לתופעה. הרי לא כל נפגע אלימות ברחוב הישראלי הופך לכותרת ראשית וזוכה לחיזוקים מחברי כנסת ומשרים. מעניין שרק במקרים מסוימים זה כך, מקרים מסוימים מאוד.
אני חושש מתוצאות כלפי הדור הבא. לצערי גדל כאן דור שעבורו חרדי הוא מסית, אלים, יורק וקיצוני. אני חושש, אני חושש באמת, שבדור הבא ילד ישראלי יחשוב שחרדי זה דמות מעוררת פחד.
הניסיון לפגוע בציבור לומדי התורה שתורתו אומנתו ותורתו היא אמונתו, הניסיון הזה הוא מיותר וחסר סיכוי. אך חמור מכך, להניח בצד את כל הבעיות הביטחוניות והמדיניות, הכלכליות והחברתיות, שאתן עלינו להתמודד, ולהשתמש במילת הקסם הזאת כאילו היא חזות הכול זה דבר לא אחראי.
האם על-ידי שוויון בנטל נעזור לאותה קשישה במסדרון ונפתור את בעיות הצפיפות בבתי-החולים? האם על-ידי שוויון בנטל ירדו מחירי המים המאמירים? האם על-ידי שוויון בנטל נדאג לפתרון דיור בר-השגה לזוגות הצעירים? וכשיגיע הנשיא אובמה לביקורו הקרוב בכדי לדון בנושא האירני ובחידוש המשא-ומתן המדיני, האם נגיד לו, רגע, אדוני הנשיא, עכשיו מטפלים בשוויון בנטל?
אדוני היושב-ראש, כאדם המעורה בחברה הישראלית, כאדם שעתיד החברה ודמותה חשובים לו, שתמיד מקשיב ומכבד כל דעה באשר היא, ככזה אני עומד היום מעל דוכן זה ואומר לכם - זכות התורה ולומדיה, זאת תמצית אמונתנו.
הציבור הזה, שלקח מהתנ"ך ומהתלמוד את החובות של תרי"ג מצוות ולא רק את הזכויות שהתנ"ך מקנה לנו, האם עליו אפשר לומר כי הוא ציבור שחי על-חשבון השני? האם מי שלומד תורה עושה זאת בגלל שיקולי נוחות? האם הציבור החרדי הוא נהנתן? האם הוא חי חיי פאר? האם הציבור הזה שיודע לצאת ולהפגין בהמוניו כשפוגעים בציפור נפשו או כשמנסים לפגוע בדמותה היהודית של המדינה, יצא ולו פעם אחת לכיכרות על נושאים שאינם נושאים עקרוניים שברוח?
הציבור החרדי ידוע בעזרה הדדית ובעזרה לכל אדם באשר הוא אדם. רוב עמותות החסד וארגוני הסיוע בארץ הוקמו ומופעלים על-ידי אנשים מקרב הציבור החרדי.
צאו לבתי החולים ותראו כמה מתנדבים, ומאיזה ציבור. נכון שלא כולם מאמינים שהתורה היא כיפת הברזל הכי חזקה שיש לעם ישראל, אבל אנחנו מאמינים בזה, ויודעים זאת ללא כל ספק. ומכאן האחריות שלנו להתעקש ולשמור על התורה ועל לומדיה מכל משמר. אין כאן שיקולי נוחות או כל שיקולים זרים אחרים. יש כאן אך ורק מחויבות ואחריות חברתית ולאומית. יש לנו תפקיד לשמר את עברנו ולשמור את התורה, שהיא בעצם זכות קיומנו כעם יהודי כאן, בארץ האבות. זהו נטל כבד, ואנחנו גאים לשמור עליו. לשאת בנטל.
"אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם - - - ונתתי שלום בארץ". זהו הפסוק אותו בחרת, אדוני היושב-ראש, לצטט בנאום הפתיחה שלך בכנסת זו; וזוהי ההבטחה ההיסטורית שבה אנו מאמינים, ועל-פיה אנו חיים, לא שנה ולא שנתיים, אלא אלפי שנים מאז נהיינו לעם.
בשבוע שעבר אמר עמיתי, חבר הכנסת
יאיר לפיד, מעל דוכן זה כי לא תהיה מלחמת אחים כי 10% מהאוכלוסיה לא יכולים לאיים על 90%. יש כאן, לצערי, שתי טעויות. ראשית, יש כאן טעות קטנה במספרים, שגם אני, בצניעות ובענווה, כאדם שלא השלים לימודי ליבה, בכל זאת שמתי לב אליה. הציבור החרדי הוא יותר מ-10%, ואפשר לעשות את החשבון רק לפי תוצאות הבחירות. אולם הטעות השנייה הינה טעות חמורה יותר. אני אומנם מקווה שמדובר בטעות, שכן כאן, מעל דוכן זה, עמדת וקראת בעצם לאיזושהי מחיקה של מיעוט, ולאי התייחסות למיעוט. זוהי, אדוני, קריאה למלחמת אחים, לא משהו אחר.
אין זה משנה אם אנחנו 10%, 20% או 30%. אי-אפשר למחוק את אמונתנו, הנשענת על שורשים מוצקים של עברנו ההיסטורי. אנחנו לא יכולים להתכחש למחויבותנו בלימוד התורה כלפי העם היהודי כולו. מיעוט יכול - וזוהי גם חובתו - לדרוש הכירו בחשיבות העליונה שאנו מייחסים לתורה וללומדיה. האמירה שייחסו לך בתקשורת - אם אצטלם בבית הנשיא ליד שרים חרדים הקריירה שלי הסתיימה - מעליבה אותי. הנה, אני כאן, נעים מאוד. אני לא יודע אם נצטלם ביחד, אבל אני מציע לפעול ביחד, ולא אחד כנגד השני.
אדוני היושב-ראש, הדיון והמבחן שלנו, חברי הכנסת, האם נוכל לעזוב את יפייפות הנפש והרצון הגובר והולך בפופולריות, ואם נוכל להתמקד בנושאים האקוטיים והרי הגורל שבהם צריכים אנו לעסוק. האם נשכיל לחדול מנאומי כיכרות משולהבים ולתת את דעתנו לפתרון אמיתי למצוקות ולקשיים של החברה הישראלית. האם נוכל להתמקד במאחד, ולא במפלג. האם נעשה את הדבר הנכון, ולא את כותרת העיתון.
ידידי חברי הכנסת, מעמד היסוד של העם היהודי שבו נהיינו לעם היה מעמד מתן תורה. דווקא במעמד זה, שבו מבססת התורה את הנורמות המשפטיות והמורשת החוקתית של העם, כותבת התורה: "ויחן שם ישראל נגד ההר" - כאיש אחד, בלב אחד. ואם אכן נפעל כאיש אחד אשר אכפת לו ממשנהו ומהשונה ממנו, ובלב אחד, ואם נשמע לקול ליבנו ולקול מצפוננו, ונעשה את הנכון והראוי, אזי אין כל ספק כי נוכל לעמוד איתנים ומלוכדים אל מול האתגרים האמתיים והרציניים העומדים לפתחנו. אני מאחל לכולנו עבודה פורייה ומוצלחת. תודה רבה.
