הם יורים גם מילים - בצרורות

את המסה בשם "אמנות הדיבור, החיבור בין המסר לבין השליח" פותח המוסיקולוג ומומחה בתורת אמנויות הדיבור, פרופסור גארי תומלינסון במילים אלה: "מחצית מן העולם מורכב מאנשים שיש להם מה לומר אבל הם לא יודעים איך לומר זאת, ולמחצית השנייה אין מה לומר, אבל אומרים זאת." (מיוחס למשורר רוברט פרוסט, אף שלא מוזכר כאן. צ.ג). לפי הנתונים שפורסמו לפני כמה שבועות על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אשר לפיהם יותר מ-25% מן הישראלים מתקשים בשליטה בשפה. משרד הקליטה הגיב שהוא מתריע בפני משרד החינוך על כך כי איכות הלימודים בעברית והאופן הדידקטי שבו הן מוגשים לעולים לא עונה על הצרכים.לכך אני יכול להוסיף כי משרד החינוך שלנו כשל כישלון מוחלט גם בהקניית שפה מובנת לדוברי עברית. לפני כשבועיים בעת ביקור אצל אחת מבנותיי, הייתה בחופשה נכדתי שמשרתת בצה"ל, חיילת מצטיינת שצה"ל מבקש שתחתום על תקופה של שרות בסדיר במסגרת יחידה מובחרת .אם אכן היא תיאות ואם לפני המשך השרות ייערך איזה קורס למפקדות, מומלץ מאוד שבין היתר יועבר שעור דחף בדיבור השפה העברית. שכן, השפה שנכדתי דברה אתי ייתכן מאוד שפקודיה יבינו אותה. אני לא הבנתי מחצית ממה שהיא אמרה. אני נזכר כי באחד המפגשים של "מועדון שדרי הטלוויזיה" , הזכור לטוב, הופיע הנשיא יצחק נבון. הוא התייחס גם לתכנים במה שנראה על המרקע, אבל תוך כדי כך העיר: " אני בטוח שרבים צופים בכם( אז הטלוויזיה הישראלית, כיום ערוץ 1 הייתה היחידה בשטח.צ.ג ) אבל אני מודיע לכם, ואני מציע לכם לשים לב למה שאני אומר, והוא שמחצית מן הצופים לא מבינים את השפה המדוברת אצלכם." זאת אמר יצחק נבון לפני כשלושים שנה לחבורת אנשים שהדיבור הוא אחד הכלים שלהם במקצוע. מעניין מה הוא אומר היום על שפת הנוער. נמנעתי מלהטריד אותו . להערכתי הוא היה מוסיף הרבה בלשונו הציורית. במסגרת החוג ל"שכנוע המוני" באוניברסיטת ניו-יורק התוודענו בין היתר לתורת הדיבור. המכון שעוסק בנושא בעיר ניו-יורק הוא מכון קופר. הוא הוקם על-ידי מגוון של בעלי דעות מכול הרבדים והשכבות החברתיות במסגרת הרפובליקניזם במאה ה-19 שהיה שונה בתכלית מן הרפובליקניזם בימנו. משום כך התחום של תורת הדיבור והנאום היו מסד עיוני במכון הזה. שכן בהידברות בין אנשים בעלי דעות קיצוניות השפה חייבת להיות ברורה, וכושר השכנוע בשפה היא אמצעי יעיל.לא צריך דוגמה טובה יותר מזאת, שמי שהופיע בו בין השאר באחד מנאומיו המפורסמים, היה אברהם לינקולן( האנגלו-סקסים לא מבטאים את הל' השנייה בשם ואצלנו מוסיפים סֶגול). טבעי שלינקולן הובא בפנינו כדוגמה כאחד הנואמים הגדולים. אבל היו גם אחרים כמו ווינסטון צ'רצ'יל וגם... אבא אבן שלנו, אשר נחשב ,בצדק ,לאחד הנואמים המבריקים בעולם במאה ה- 20 . הכישרון של אבן במלאכת השכנוע התחיל בכך ששפתו הייתה ברורה. מחרוזת של מילים שכול אחת ואחת מהן הייתה מלאכת מחשבת. שערו בנפשכם שאבא אבן עם כול יכולתו הרטורית מדבר כמו צברינו, בירי מן הפה. בארה"ב תורת הדיבור ותורת הכתיבה הם חומר שנלמד בבתי ספר תיכוניים, ויש שהחומר נלמד גם במערכת החינוך היסודי. תורת הדיבור והנאום היא מקצוע שנלמד באוניברסיטאות בפקולטות לחינוך ובמכללות. המורים בתורת הדיבור מלמדים את תלמידיהם כיצד להשתמש במילה המדוברת כדי לשכנע אנשים בחברה של ימינו. הם לומדים מבוא לתקשורת המונים,שיטות של ויכוח ודיון ציבורי, שיטות של מופע מעל לבמה, גם כנואמים וגם אנשי תיאטרון. זאת מכיוון שהמילה המדוברת עדיין נשארה האמצעי המרכזי של תקשורת בין אנשים לבין עצמם ובין אנשים לבין הציבור והממסד. גארי תומלינסון כותב כי כאשר יש לך משהו חשוב לומר זה רק מחצית מן האתגר. המחצית השנייה היא היכולת לומר זאת. החינוך לדבר עם זולתנו או לנאום בפני ציבור מלמד אותנו שאי-אפשר להפריד בין המסר לבין השליח שמעביר את המסר. למעשה הוא מלמד אותנו שלשליח יותר השפעה על המאזין מאשר המסר עצמו.ככה שלא מדובר רק במה שאנו אומרים אלא ב-איך אנו עושים זאת. בעצם, קובע פרופסור תומלינסון, אתה לא יכול להיות קומוניקאטור טוב אם אינך שולט ביסודות של הגשה נאותה. לאמור אם אינך מדבר בצורה ברורה,חדה ומובנת. באמריקה, בראש ובראשונה בארה"ב, אבל גם בקנדה, הלימוד של תורת הדיבור קיים, כאמור, ברוב בתי הספר היסודיים והתיכוניים, והוא מקצוע מבוקש במכללות ובאוניברסיטאות, בשל הקשר ההדוק שלו לנושא הקומוניקציה של המונים שהיא כיום מסד חברתי ותרבותי גלובאלי, נושא שאי-אפשר לנהל מערכת חיים רגילה בלעדיו. אבל לא ככה בבתי הספר בארץ.חיפשתי בגוגל את הערך" תורת הדיבור בבתי הספר שלנו" ובמסגרת 293,000 תוצאות בעשרות העמודים הראשונים לא מצאתי מידע שמתקרב לתוצאה של החיפוש שלי. שאלתי נכד שגמר תיכון ולומד במסגרת אקדמית: " האם לימדו אתכם את תורת הדיבור בבית הספר?" תשובתו הייתה בת מילה אחת: לא! פעם קבלנו סדרות של לימוד השפה בטלוויזיה החינוכית (לימודית) כמו הסדרה הפופולרית בשנות ה- 70 "עברית בסימן טוב" כאשר השחקן דודיק סמדר המשופם משמש כ"מורה הדרך סימנטוב". והיו עוד תוכניות גם בתחום ההנפשה שעסקו בדיבור העברי.

מה חושבת רות אלמגור כיום כאשר "קול ישראל" מדבר כול כך הרבה, גם "רגע של עברית" לא עוסק בנושא חשוב זה. ומדוע "רגע" מדוע לא מקציבים לרות אלמגור חמישה רגעים שניתן למלא אותם בתכנים מעניינים על השפה העברית והיגוייה הנכון? רות אלמגור היא הלשונאית של רשות השידור, והיא לשונאית מעולה, ויש לה פניני לשון, שערכם ראוי בפני עצמו. היא שולחת לעתים מזומנות דפי מידע מאירי עיניים לבעלי תפקידים שונים ברשות השידור(וגם אני מנוי אצלה). ואכן כול הקריינים ללא יוצא מן הכלל מדברים עברית כהלכתה, ולעתים גם מגישים אחרים. אבל זאת לא תוכנית לציבור הרחב ובוודאי לא לבני נוער. טבעי שאשאל אותה מה דעתה על השפה ששגורה בקרב הדור הצעיר. את זאת היא מחלקת לשניים. "השפה המדוברת בפי צעירינו ניחנה בחן רב - יפה לשמוע את החידושים בתחום הלשון המדוברת ובתחום העגה - הסלנג, בעיקר בקרב החיילים, אבל גם מחוץ לצבא," אומרת רות ומוסיפה : "למשל פָּעוּר - חייל 'טרי' שהבעת עיניים תמהות ופה פעור נסוכה על פניו; פז"מ - פרק זמן - ביטוי הלקוח לכאורה מן הלשון הגבוהה, אבל קיצורו מאפשר יצירות כגון פז"מניק - ותיק בצבא, או פז"מוזאורוס - חייל בקבע בעל ותק ארוך כאורכו של דינוזאור." אבל, יש גם "אבל", אצל רות אלמגור, כפי שניתן היה לצפות: "עם זה הבנת דיבורם השוטף של הצעירים הולכת ונעשית משימה קשה לדוברי עברית ששנת לידתם קודמת לשלהם, ואם שמיעתם נפגמת מעט, לא תועיל להם קריאת השפתיים, מפני ששפתיהם כמעט אינן נעות. דיבורם נורֶה בצרורות מהירים, ולשונם נשמעת כשפת סתרים. גם השליטה המעשית בצורות דקדוק תַקינות חלשה אצל רבים מן הצעירים, והיא מנותקת מן הידע התיאורטי המוקנה להם בשיעורי הלשון. צורות כגון "אני יִילך", "שמונָה-עשרה" ו"לא הֶספקתי" שכיחות בפיהם מאוד, והן גם נחלת הדוברים המבוגרים יותר" וטבעי שאצל רות אלמגור תבוא המסקנה: "לדעתי צריך לצייד את התלמידים בבית-הספר ביכולת מעבר ל'רגיסטר' אחר, של דיבור הכרוך בפתיחת הפה ובהבחנה בין עיצור לעיצור ובין תנועה לתנועה. זה שנים אני טוענת שראוי לשלב בתוכנית הלימודים בבית-הספר מקצוע שייקרא 'דיבור בציבור', ובו ילמדו חיתוך הדיבור (דיקציה), דקדוק לצרכים מעשיים של שימוש הלשון וביטויים עבריים קלסיים. שיעור ברוח זו יכול לקשור את התלמידים אל הלשון העברית ולחבב אותה עליהם, מפני שתכליתו לעשותם לעשותם 'קריינים בזעיר אנפין'." רות אלמגור לא התייחסה לשפה המדוברת במשדרים של הטלוויזיה, שכן לא שאלתי אותה ובהיותה אחראית לנושא ברשות הציבורית, אני מניח שהיא הייתה נמנעת מלהתייחס. אני מכול מקום צפיתי בתוכנית משפחה בערוץ 10 בשעות הצהרים בהשתתפות מנחָה וארבעה מומחים מהם שלוש נשים וגבר. המשדר כלל גם שאלות מוקלטות, בעיקר של נשים, ותשובות של הצוות. אומנם יש כתוביות שמיועדות לחרשים או לקשיי שמיעה, אבל הם משמשים גם מטיבי שמיעה.מכול צוות הארבעה, רק אחת דיברה בצורה ברורה ובהירה. וזאת,יש לציין, תוכנית שמיועדת למענים על שאלות מסוימות.בתוכניות אחרות המצב פחות טוב. במילים אחרות אם השפה ששגורה בפי המדבר היא זאת שדיבר מאז ילדות, הסיכויים לשיפור קיימים, אבל תוך למידה מחודשת.זה לא המצב אצל אנשים בארצות הברית לדוגמה, אף כי לזר נימות שונות בדיבור כמו האנגלית של הדרום, היא לעתים קשה להבנה, כמו גם הקוקני הלונדוני. אבל אלה ברורים לגמרי לציבור המקומי, מה שאין כן כאן בארץ בציבור ההטרוגני מאוד. עם זאת, במסגרת התייחסות עכשווית צריך להביא בחשבון לא רק את התקשורת שהיא כאמור, אלמנט מרכזי וחיוני בחיינו, אלא גם היבטים אחרים. כמו תעסוקה,משק וכלכלה.שפה היא נכס לא רק כאשר מישהו יודע כמה שפות וקל לו לתקשר עם גורמים שהוא קשור בהם כלכלית,טכנית או מדעית בחוץ לארץ. היא גם נכס בשפה המדוברת כאן. ביכולת להסביר את התפיסה שלך, בכישרון לשכנע את האיש או החברה מולך שאתה לפחות ראוי שיבדקו את מהימנותך או מצב העסק שאותו אתה מייצג. במתכוון הפלגתי למרחקים בבחינת Far fetched שכן אף שניתן לשכלל את ידע הדיבור במוכנים מיוחדים, תמיד קל יותר אם השפה שגורה בפיך מאז ילדות.אני לא מדבר על תכנים,שהם פרק בפני עצמו. מי שמשווה למשל תכנים של פזמונים, מכול סוג שהוא בימינו לתכנים שנכתבו לפני כמה עשורים בלבד, יגיע למסקנה שאלה של היום הם רדודים, ללא טעם וריח. מה שמכסה על הערווה הזאת זה המקצב, הליהוק של המוסיקאים שהם מעולים. מכאן שאין לי כול התנגדות ל"חבלעלהזמןסבאבא". אם אלה יופרדו לארבע מילים.כול מילה בסלע, ארבע ביחד - חבל על הזמן - בלי מירכאות כפולות. בכנס הארצי לשפה העברית - נושא הקומוניקציה העברית בקרב הדור הצעיר- יוק. בראשית פברואר השנה נערך בהיכל התרבות בראשון לציון "כנס ראש הממשלה לשפה העברית" בשיתוף משרד התרבות והספורט. אני תוהה מדוע שותף דווקא המשרד לתרבות ולספורט( ובחסות מפעל הפיס) ולא משרד החינוך. ציניקנים וודאי יאמרו שיש בכך בעצם רמז לשפה השגורה אצל שוחרי ספורט מסוימים. ואלה מקצת מן הנושאים שנדונו: "יצירתיות ותקשורת בשפה הילדים.", "מילים שאין". טקס הענקת פרס ראש הממשלה ללשון העברית: "היו זמנים", "לשון הטקסטים", "שפת הגאגא", "קנקן חדש מלא ישן", "ממפגש ההיגיונריה", "קסמי השפה הגששית", "עברית בפוליטיקה", "עמותת טולקין" ו... "הוראת העברית בתפוצות". כנס דומה נערך בירושלים ועיתון הארץ הקדיש מוסף שלם לנושא החינוך (18.2.2013). מעניין שמרוב כנסים לחינוך (שערכם התיירותי אינו מוטל בספק) החינוך משום מה הולך לאיבוד. ואם ישנה איזו כותרת מעניינת היא נוגעת לידיעה שתלמיד הפשיט מורה. וזאת בעצם הפואנטה, לאו-דווקא בכול הנוגע לשפה. זה אמור גם לגבי ערכים, מוסר, אנטישמיות ועוד, נושאים שאנו מנסים ללמד אחרים וללא לומדים אותם בעצמנו. אם כבר, הייתי מזמין נציגים בתפוצה שילמדו אותנו איך מתקשרים בשפה שתהיה ברורה ומובנת, בהירה ומשכנעת. זה נושא שבלט בהעדרו בכנס ראש הממשלה ובחסות מפעל הפיס. צמד חמד סמלי למציאות שלנו. אמירה שמיוחסת לקונפוציוס: "במוצאך אדם שכדאי לדבר אליו ונכשלת בדיבורך, איבדת את האדם. במוצאך את האדם שלא כדאי לדבר אליו ודיברת, איבדת את דבריך. חכם אינו מאבד את האדם ולא את דבריו."