ארבע הערות לסדר היום

ישראל משופעת ביועצים אסטרטגים. חדשים לבקרים כולנו מוצפים בתוכניות אסטרטגיות, גרנדיוזיות ברובן, שסיכויי מימושן קטנים. האסטרטגיה תמיד נכונה - כי קשה להעריכה מראש אלא רק בדיעבד- ואילו הכשל הוא, בדרך כלל, במישור הטקטי. משהו בסגנון הדרך לגן העדן רצופה בגהנום קטן. מפאת ריבוי היועצים האסטרטגים בחרתי לכנות עצמי כיועץ טקטי. עוסק בקטנות ואינו מתבשם בגדולות. במסגרת העיסוק בטקטיקה פוליטית מצאתי לנכון לעסוק במספר נושאים שעל סדר היום, מה שיואל מרקוס היה קורא: הערות על המצב.

• לבני מזגזגת או התקשורת מזגזגת - קשה לדעת היום האם יצליח בנימין נתניהו להרכיב ממשלה בזמן הקרוב. עוד יותר מסובך לנבא את הרכבה. אפילו מימושו של ההסכם הקואליציוני שנחתם בין ציפי לבני והתנועה לבין הליכוד מוטל בספק. על-אף סימני השאלה כדאי לשים לב לעובדות. התנועה בראשות לבני חרטה על דגלה במהלך מערכת הבחירות את חידוש המשא-ומתן עם הפלשתינים. על-אף שהיה ברור לראשיה שעיסוק בגיוס החרדים לצה"ל והצבת הנטל על מעמד הביניים במרכז מערכת הבחירות י יניבו פרות אלקטוראליים רבים. מקצת משלטי החוצות של התנועה "רק לבני תביא להסדר מדיני" עדיין נמצאים לצידי הכבישים. גישתה זו של לבני זכתה לתמיכה לא קטנה מאמצעי התקשורת שבחלקם העלו על נס גישה זו. לבני וחבריה אף סרבו להצהיר כי לא יצטרפו לממשלת נתניהו. נראה כי לבני למדה את לקח הבחירות לכנסת ה-18.הפור נפל. הבחירות התקיימו והתוצאות הניבו אכזבה ללבני ולחבריה. המפלגה שהציבה את חידוש המו"מ עם הפלשתינים בראש סדר היום הלאומי זכתה רק ל-6 מנדטים. מרכיב חשוב בהיעדר תמיכה לתנועה היה בקיתונות הביקורת לה זכתה לבני על שלא הצטרפה לממשלת נתניהו. התקשורת חבטה בה ללא רחם והייתה לה גם השפעה על תבוסתה בפריימריז למופז. משנתבררו תוצאות הבחירות החליטו בתנועה להצטרף לממשלה. התנאי - חידוש התהליך המדיני. הדרך - הצבת לבני כמובילת צוות המו"מ כמובן תחת ראש הממשלה. לכאורה, יש במהלך זה מלבד הניסיון למקסם את הכוח הלא גדול בכנסת (כאמור 6 חכ"ים בלבד) מאמץ לממש את ההתחייבות שניתנה לבוחר ערב הבחירות. התוצאה מתקפה נרחבת נגד לבני וחבריה ובמרכזה לעג ובוז על זגזוג כביכול. מעניין מי כאן המזגזג: לבני, פרץ מצנע וחבריהם או העיתונות?. אין בדברי אלו משום קביעה נורמטיבית האם המהלך של לבני נכון. האם תצליח לממש את רעיונותיה. יתכן ולא. יש רבים האומרים כי בטוח שלא. אבל זגזוג כנראה שלא נמצא כאן.

• לנתניהו נותרו שבועיים וחצי להרכיב ממשלה - גם זו אמירה לא מדויקת. חוק יסוד המממשלה קובע, אכן, כי חבר הכנסת עליו הוטלה משימת הרכבת הממשלה יכול לקבל מהנשיא עד 42 ימים לנסות ולהרכיבה. אך המשכו של החוק קובע עוד כי אם חשב הנשיא, אחרי פרק הזמן הקבוע בחוק, כי אין לאיש בכנסת סיכוי להרכיב ממשלה נתן המחוקק 21 ימים לחברי הכנסת לנסות ולגייס 61 חתימות של חברי כנסת המבקשים להטיל מלאכת הרכבת הממשלה על אחד מהחברים. 61 ויותר אלו יכולים לשוב לבקש להטיל את מלאכת ההרכבה על אותו חבר כנסת. אין לכך מניעה בחוק. חבר הכנסת שזכה לתמיכת 61 חברים במועמדותו יקבל מהנשיא 14 ימים להרכבת ממשלה. כלומר, באופן היפותטי, יכולים להיות לבנימין נתניהו עוד 35 ימים לנסות ולהרכיב ממשלה עם רוב קואליציוני. בודאי יימצאו משפטנים שיטענו שלא זו הייתה כוונת המחוקק אך כאמור אין בחוק יסוד הממשלה שום סעיף המונע מהלך שכזה. גם כאן אין בדברי קביעה האם נתניהו צריך להיות ראש הממשלה או אם יצליח במלאכת ההרכבה אלא רק ניסיון להציג המציאות כמות שהיא.

• לפיד ובנט דורשים שוויון בנטל. אי שם בעברי יזמתי, עם אחרים, את הקמת התנועה "עם אחד -גיוס אחד". במהלך הדיונים המוקדמים התלבטנו, לא מעט, בשאלת גיוס הערבים. השאלה מורכבת ומסובכת וברור כי קשה לגייס את ערביי ישראל לצבא להלחם בבני עמם, בנני משפחה. על-אף מודעות זו החלטנו כי חובת הגיוס חייבת לחול על כולם. בלי החרגות. הצבנו שלטי חוצות בערבית בואדי ערה, שלטים שזכו לתגובות כועסות של מנהיגים ערבים באזור. לנו היה ברור כי תביעתנו היא שוויונית. החובה להתגייס או לשרת בשירות קהילתי מקביל היא על כולם. בלי הנחות ובלי פרוטקציות. היום תביעה כזו, לצערי, אינה נשמעת ומתעורר בי הרושם שמדובר בהלבנת הסיסמה: נדפוק את החרדים. לסיסמה זו יש, לדעתי, יתרונות אלקטוראליים רבים אך בינה לבין שוויון בנטל אין הרבה.

• בשולי הדברים אעיר כי יש לזכור שגם היום יש בצה"ל מי שמשרתים 3 שנים, יש כאלו המשרתים שנתיים ויש חיילי ישיבות הסדר ונח"ל המשרתים בפועל אפילו פחות. כל זאת עוד בטרם נגענו בשרות הבנות ובאי השוויון הקשה במילואים.