משך חודשים רבים - קודם לתחילת שמיעת עדויות התביעה במשפט המתנהל בבית המשפט המחוזי, בתל אביב והידוע בשם "פרשת
הולילנד" - נמנע מהציבור לדעת, ובצדק, שמו של עד המדינה המעיד מטעם התביעה בפרשה זו. איש אינו חולק על כך, כי מטרת ושיקולי הוצאת צו הפרסום בעניינו של עד המדינה, ש"ד, בנסיבות ובמועד בו הוצא צו איסור פרסום זה, היו ראויים ונכונים. כעת - משנפטר עד המדינה לבית-עולמו - אין להותיר צו איסור פרסום זה בעינו וגם לא עד תום השבעה לפטירתו. בכך נעשה שימוש ציני המנוגד לכוונת המחוקק בהוצאת צו איסור הפרסום.
הוצאת צו איסור הפרסום נועדה, בין היתר, למנוע הפעלת לחצים פסולים על עד המדינה, ש"ד, כל אימת שאמור היה הוא ליתן עדותו מעל דוכן העדים, אם בחקירה ראשית, אם בחקירה נגדית ואם בחקירה חוזרת. ההגיון והשכל הישר קיבלו בהבנה את האיזון הדרוש והראוי, בין זכות הציבור לדעת שמו המלא של עד המדינה, ש"ד לבין ההגנה עליו - קודם שמסר הוא כעד הנצב בדוכן העדים וכל עוד לא נסתיימה עדותו זו, בדרך של אי חשיפתו ללחצים פסולים, בעצם פרסום שמו ברבים, בתקופה זו. לכן - ורק בשל כך - הוצא צו איסור הפרסום שמנע פרסום שמו של ש"ד, ברבים, קודם שנשלמה מסירת עדותו וחקירתו כעד הנצב בדוכן העדים.
סעיף 70 (ד) לחוק בתי-המשפט שעניינו איסור פרסום קובע לעניין זה, דברים, בזו הלשון:
"בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם".
שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב,
עודד מודריק, קבע - בהחלטה שנתן לפני למעלה משנה בדחותו את בקשת העיתון
ידיעות אחרונות להתיר את פרסום שמו של עד המדינה, ש"ד, כי עד מדינה הוא בוודאי "עד" ובית המשפט רשאי לאסור פרסום מזהה שלו אם הדבר נחוץ להגנה על ביטחונו או כדי למנוע פגיעה חמורה בפרטיותו. החוק אינו מגביל את בית המשפט רק למניעת פרסום פרטים מתוך או מתוכן העדות שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות, אלא מותרת ממנו מניעת פגיעה בפרטיות מלבר העדות.
השופט מודריק קבע בהחלטתו זו, כי יש מקום להבחנה בין עד "רגיל" (מתלונן, קורבן עבירה או עד להתרחשות העבריינית העבריינית) לבין "עד מדינה". הראשון זכותו לפרטיות גוברת על כל עניין שעשוי להיות לגילוי זהותו. השני, מניעה מוחלטת של גילוי זהותו עשויה להיות בלתי מידתית. בהחלטתו כתב הוא, כי : "כך, לכאורה, גם "עד מדינה" שהוא שותף למעשה העברייני והיותו נבל המוגן מעונש בחסדי הסכם עם פרקליטות המדינה אינה גורעת מקלון מעשיו ומן הצורך להזהיר את הציבור מפניו".
כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי, נתבקש איסור פרסום שמו של עד המדינה, בידי המדינה, כדי להבטיח סביבה שקטה ואורח חיים סביר, לעד המדינה, כדי שלא תיגרם הפרעה לעדות. לכן נקבע בהחלטה זו, כי: "נמצא שבדרך כלל , בהקשר להגנה על הפרטיות, לאחר מתן העדות לא יהיה עוד צורך באיסור הפרסום. גילוי מאוחר כזה יכול לשרת את האינטרס הציבורי של חשיפת זהותו של מי שהיה לשותף לעבירה פלילית חמורה ואת אינטרס האזהרה של הציבור מפניו".
במצב דברים זה ביסס בית המשפט המחוזי החלטתו בדבר איסור פרסום שמו של עד המדינה, בכך שהוא טרם סיים עדותו ולעניין זה כתב הוא בהחלטתו זו דברים, בזו הלשון: "בסיכומו של דבר לפניי "התנגשות" חזיתית בין זכות הציבור לדעת, שאינני מבטל אותה כל עיקר, לבין מסכת של נסיבות המעוררות חשש גדול לתקינותה של העדות במקרה של התרת הגילוי. לפיכך נראה לי שהאיזון הנכון נעוץ בהותרת צו איסור הפרסום על-כנו לכל הפחות עד סיום עדותו של עד המדינה. אני מקווה שלאחר העדות לא תהיה עוד התנגדות לפרסום. ממילא תקטן אז, לאין שיעור מידת העניין של אמצעי התקשורת בעד. מכל מקום העדות לא תושפע מכך. אלא שאינני רואה צורך לחרוץ דעה בהקשר להחלטה הראויה לאחר העדות".
פרקליטות המדינה ופרקליטויות המחוזות השונים, בהליכים אזרחיים ופליליים, כאחת, פועלות כנאמנו וכשלוחו של הציבור וכידו הארוכה. שיקולים דוגמת אי רצון לפגוע, בתקופת "השבעה", במשפחת עד המדינה, אינם - בכל הכבוד הראוי - שיקולים המצדיקים הותרת צו איסור הפרסום על-כנו, לאחר פטירת עד המדינה לבית-עולמו ואי פנייה מיידית בידי הפרקליטות לבית המשפט, בבקשה לבטלו, על אתר.
העובדה כי פרקליטי הנאשמים בפרשת הולילנד לא יעזו לפנות לבית המשפט בבקשה לבטל צו איסור פרסום שמו של עד המדינה, קודם לתום "השבעה" אינה מצדיקה הותרת צו איסור הפרסום על-כנו, שעה שהעילה החוקית להוצאתו, בטלה, חלפה לה ועברה מן העולם עם פטירתו של עד המדינה לבית-עולמו.
