אהוד ברק ברח מאחריות על הריגה ברשלנות

אהוד ברק הגיע לסיירת מטכ"ל במחצית שנת 1960. שלושה חודשים אחריו הגיע גם אורי זכאי, נכדו של מזכיר ההסתדרות הראשון, דוד זכאי, ובן למשפחת אנשי צבא וביטחון בכירים. על סיירת מטכ"ל באינקובציית לסקוב סיפר זכאי: "דקות אחדות אחרי שהגעתי ליחידה, ועוד בטרם הספקתי להתמקם, זימן אותי אליו ארול (אהרון אשל, סגנו של ארנן) ושאל אותי: 'אתה יודע לקרוא תצ"א (תצלום אוויר)?' השבתי בחיוב, שהרי הייתי בגדנ"ע סיירים והתחביב שלי היה ניווט. הוא המשיך: 'אנחנו בונים עכשיו היכל תרבות וזקוקים לבלוקים. צה"ל לא מקצה לנו כלום. אז לא רחוק מפה, מאחורי תחנת הדלק, יש מפעל בלוקים. אנחנו באים עם משאית ברוורס, אתה עומד בצומת עם חגור מלא, עוצר את התנועה, אומר שיש פה תרגיל. ייקח שלוש דקות להעמיס מאתיים בלוקים'. באה משאית ברוורס עם עשרה חבר'ה. אני עוצר את התנועה. שדדנו בלוקים וחזרנו לבסיס. דבר ראשון שעשיתי בסיירת מטכ"ל זה לשדוד".¹⁹ מסתבר שכאשר צוות שוד הבלוקים בפיקודו של ארול הגיע ליעדו, מצאו את שומר המפעל ישן בבודקה. אנשי הסיירת נעלו את הדלת וכלאו אותו בפנים. סיפר אחד השודדים: "השומר שמע שמעמיסים, החל לדפוק על הדלת וביקש שיפתחו. סמי נחמיאס אמר לו: 'יותר טוב שתהיה בפנים'. השומר השיב: 'עזוב, מה אכפת לי, אני אעזור לכם. מאיפה אתם לוקחים? אלה עוד לא יבשים, קחו מכאן!' שחררנו אותו, הוא אמר 'קחו מה שאתם רוצים' ועזר לנו להעמיס".²⁰

אורי זכאי: "אחרי שסיימתי קורס קצינים ופיקדתי על צוות בסיירת, שדדנו קוּלרים (מתקנים לקירור מים) מתחנות דלק בגליל, בזמן שעשינו שם תרגילי ניווט. ביום שישי חזרנו לבסיס ודיווחנו ל[אברהם] ארנן שהבאנו קוּלר. הוא נזעק, 'מה?! גנבתם?! אתה יותר לא מפקד צוות!' אמרתי: היכל התרבות שלנו הוא כולו גניבה אחת גדולה ואתה מתרגז על קולר קטן?! הוא השיב: 'כשאני אומר לכם להביא משהו זאת פקודה, כשאתם מביאים ביוזמתכם, זאת גניבה!' תוך כדי חילופי הדברים הגיע לבסיס גם הצוות של אהוד ברק עם קולר נוסף. באחד העיתונים התפרסמה אז ידיעה ש'בגליל משתוללת כנופיה השודדת קולרים מתחנות דלק'. "עד סוף 1962 לא שותפנו במבצעים צבאיים. גניבות היו הדרך של ארנן לשמור עלינו במתח. רובנו היינו מוצר של מערכת החינוך, ילדים טובים ירושלים, שחושבים באופן מרובע. בגניבות נעזר ארנן להכריח אותנו לחשוב מעבר לקופסה. כשארנן אמר 'לך תביא כבש מדיר של חקלאי באחד המושבים!' הוא למעשה פקד עליך לסייר בסביבות הדיר, לבדוק אם יש שם שומר, אם עוברת שם רכבת, ואם כן, לתכנן לפרוץ לדיר בחסות הרעש שהיא עושה. זה הפירוש שלי לנוהג הגניבות בימי ארנן, כשאני חושב על כך היום, אחרי חמישים שנה, כשאני אלוף משנה במודיעין, בדימוס, ויש לי הרבה ניסיון צבאי".²¹ בספרם "הבור" התייחסו העיתונאים דן מרגלית ורונן ברגמן, למאפיין הקרימינלי שהשריש ארנן ביחידה: "ארנן קבע חג שנתי שלו קרא 'חג הפרי', ובמרכזו סעודת מלכים על טהרת מוצרי מזון גנובים".²²

קצין הלוגיסטיקה, רב סרן בדימוס, יוסי צין, היה מבוגר בעשר שנים מאהוד ברק, מאברהם אמון, מאורי זכאי ומחבריהם, שגויסו ליחידה בגל השני. הוא גם אדם בעל יכולות טכניות גבוהות וביקורתי מאוד. לכן אופייה הקרימינלי של היחידה והתנהגותם הקרימינלית של ארנן וברק לא שבו את ליבו, אף שהוא השתתף בהם, שאחרת לא יכול היה להישאר ביחידה. הוא נולד ברעננה ב-1933. למשפחתו היה משק חקלאי. אביו עבר מן ה"הגנה" לאצ"ל, ואחר-כך ללח"י. מסיבה זו, מנהל בית-הספר העממי במושבה סירב לקבל את הבן ללימודים, והוא נאלץ ללמוד בכיתות דתיות בבית הכנסת המקומי. אחר-כך למד יוסי בבית-ספר מקצועי, "שבח", בתל אביב, התגייס ב-1951 ושובץ בחיל חימוש. למרות הצטיינותו בּחַיל ולמרות העובדה שעבר בהצלחה מבדקי קצונה, לא זומן לקורס קצינים. בתיקו האישי בשלישות הראשית נכתב באדום: "איש לח"י – לא לקידום". הוא שירת בצבא הקבע כרב סמל, ובתקופה שקמה סיירת מטכ"ל הוא פיקד על יחידת מחסני חירום של מובילי טנקים. הוא נחשב לאיש חיוני שם וכל בקשותיו לעבור לצנחנים נדחו. בינתיים נוצרו קשרים קרובים בינו לבין אנשי היחידה, כי הוא וארול היו חברי ילדות מרעננה, ויוסי התנדב לעזור לו: בגלל אופייה הפרטיזני לא קיבלה הסיירת די דלק לרכבים שלה וצין סיפק לה דלק ללא הגבלה, מן המאגרים השופעים שעמדו לרשותו. ארול הציע לצין לעבור לסיירת, אך כאמור חיל החימוש סירב לשחררו. צין לא ויתר וב-1961 ערק מן היחידה שעליה פיקד ועבר לסיירת. רצה הגורל, ואחרי ימים אחדים ערך הרמטכ"ל החדש, צבי צור, ביקור בסיירת, וכששמע את סיפורו של צין, העניק לו אישור במקום. צין שירת בסיירת ברציפות כחמש שנים, תקופה שבה עשה אהוד ברק את דרכו בבטחה לכס הרמטכ"לות, וזאת לדעת רבים, לרבות הרמטכ"לים צבי צור ויצחק רבין. לדברי צין, "הגעתי ליחידה מן הצבא ה'מסודר', בעוד ששאר אנשי היחידה היו ברדקיסטים ללא תקנה. לכן ארנן סמך עלי מאוד, ובשלב מסוים הוא גם מינה אותי לקצין מנהלה". מאז שהשתחרר ב-1980 עם פנסיה צנועה של רב סרן, מקדיש צין את כל עתותיו ללימודי צבא, ביטחון ומזרח תיכון, כשומע חופשי בכל המוסדות להשכלה גבוהה בגוש דן. הוא בין המומחים בישראל בתחומים אלה, ובגלל אישיותו הביקורתית אין רבב באמינותו באשר לסיירת מטכ"ל ולאהוד ברק באותה תקופה.

יוסי צין: "אהוד ברק היה האדם הכי פחות מסודר ומאורגן ביחידה. הוא לא נהג לכבס את מדיו. היה תמיד מזוהם ונטל לעצמו בלא רשות מדים של אחרים, כשהייתה חובה ללבוש בגדים נקיים למסדרים, בביקורים של הרמטכ"ל או של ראש אמ"ן למשל. נוהג זה הוציא את כל אנשי היחידה מדעתם. הוא היה דברן גדול ועשה רושם רב על חבריו ועל המפקדים, אך בביצוע הוא היה גם חלש וגם תחמן, זאת אומרת – מאחורי דיבוריו לא עמדה הבנה יסודית של הנושא שעליו דיבר. מכאן שהוא שרלטן ברמה גבוהה, ורוב האנשים אינם מבחינים בכך. "ארנן צירף אותי למסעות ניווטים של הצוותים השונים. בפעם הראשונה שיצאתי עם הצוות של ברק, הדריך אותנו מאיר הר-ציון. כל איש צוות, לרבות ברק ואנוכי, קיבל מסלול והיה אמור לנווט בו בלילה. היה ליל ירח והראות הייתה טובה. מאיר הר-ציון התחבא ליד גשר. היו אנשים שהתקשו לנווט ועלו על הכביש בניגוד מפורש לאזהרות. אז הופיע הר-ציון, סטר על פניהם בחוזקה ושלח אותם להתחיל את הניווט מהתחלה. באחת הפעמים האלה הבחנתי בברק סוטה ממסלולו ופונה לכביש. רצה המזל והוא ראה איך הר-ציון סוטר לקודמו. אז הוא חזר מיד למסלולו. הבנתי עם מי יש לי עסק. "בפעם אחרת תרגל הצוות של ברק ניווטי יחידים באזור צפת. היה יום קיץ לוהט במיוחד וברק שכח את המימייה שלו – רשלנות שביחידות מבצעיות אמיתיות מעמידים למשפט. ליד קיבוץ חוקוק חילק ברק את המסלולים. הוא אמר לי: 'צין, תן לי את המימייה שלך, כי בציר שלך יש הרבה מים. נתתי לו את המימייה, אבל עד מהרה גיליתי שלא הייתה בדרך שלי טיפת מים. אני התייבשתי ובקושי הגעתי לכביש הראשי. ליד הגשר על כביש צפת פגשתי את עודד בורדו מהסיירת. הוא השקה אותי מן המימייה שלו והמשיך לנקודת המפגש עם ברק. "אני התקשיתי ללכת. עצר לידי אוטובוס תיירים שנהגו היה איציק רוייר מרעננה. עליתי עליו ונסעתי לצפת. בינתיים התאוששתי והצטרפתי לסיור של התיירים בעיר העתיקה. לפתע הבחנתי באהוד ברק מטייל בין ביתני הציירים עם המימייה שלי, במקום לחכות לפקודיו בנקודת המפגש על אחד ההרים. כשחזרתי לבסיס דיווחתי לארנן, הזהרתי אותו מפני ברק וביקשתי ממנו שלא ישלב אותי עוד בשום פעולה שעליה מפקד ברק. מסתבר שגם אנשי הצוות שלו ביקשו מארנן שיעביר אותם לצוות אחר, או שהם יעזבו את היחידה. בחמש השנים ששירתי בסיירת מטכ"ל, זה היה המקרה היחיד שאנשי צוות ביקשו להשתחרר ממפקדם".²³

הייתה לפקודיו של ברק עוד סיבה לשמור ממנו מרחק: ההרוג הראשון ביחידה, בתאונת אימונים, ב-3 במאי 1962, היה פקוד של ברק, נצחי בן-יהודה. לפי חובש היחידה, חיים לוינסון: "הצוות של ברק חזר מאימון ניווטים. ברק ישב בקבינה ליד הנהג והצוות מאחור. כשהגיעו לבסיס, יצא ברק מהקבינה, אמר לפקודיו שיפרקו את הנשק באופן עצמאי, בלי שום מסדר, והסתלק. נפלט לנצחי כדור והוא נהרג".²⁴ יוסי צין היה באותו לילה קצין תורן. הוא סיפר: "אהוד ברק עמד לצידי. כשקפץ החייל הראשון מן המשאית ראיתי שמחסנית צמודה לעוזי והבנתי שברק לא קיים בסוף האימון מסדר פירוק נשק. אחד הפגמים הידועים בתת מקלעי 'עוזי', שכל מכה, ובייחוד ביציאה ממכונית, עלולה לגרום לפליטת צרור. לכן אסור היה לנסוע בצה"ל עם עוזים שלא פרקו מהם את המחסניות. צריך להניח שאהוד ברק ידע זאת. צעקתי לבחורים: 'לעצור, לא לרדת מן המכונית!' ברק צעק עלי, 'אל תיתן הוראות לחיילים שלי!' ואז קפץ נצחי מן המכונית, העוזי קיבל מכה, נפלט לו צרור לתוך החזה והוא נהרג במקום".²⁵ אברהם אמון: "הייתי באותו אימון. זה היה בלילה. בסך-הכל היו לנו שתי מקלחות. תמיד היינו מתפשטים במכונית כדי לרוץ למקלחות, ואז הבחור משך את העוזי ונפלט כדור". המחבר: "באותה עת עצמה שירתי אני בצנחנים. אחרי אימון באש חיה קיימנו תמיד מסדר לפירוק החימוש והמפקדים בדקו אם אין כדורים בקנים. אתה מתאר התנהגות מאוד לא מקצועית!" אברהם אמון: "הייתה תאונה".²⁶ לפי פקודות מטכ"ל, על המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח) לחקור כל מקרה של מוות באימונים. לאברהם ארנן היה ברור שחקירה כזאת תחשוף את העובדה שאהוד ברק נהג ברשלנות ושאין נשמרים כללי בטיחות בסיירת מטכ"ל. ברק יועמד למשפט ויישלח לכלא לתקופה ארוכה. גם ארנן עלול להינזף, והיחידה תאבד מיוקרתה. מכיוון שרצה למנוע זאת, ביקש מראש אמ"ן לדווח שנצחי נהרג בפעילות מבצעית. את הקצוות של המהלך המושחת סגר עורך הדין, חבר הכנסת יוחנן בדר, ממנהיגי מפלגת "חרות". הוא זימן למשרדו בתל אביב את יוסי צין. בנוכחות אהוד ברק, ביקש בדר מצין לתאר את האירוע, ואחר-כך הוציא ממנו הבטחה לא לספר על כך לאיש. צין עמד בדיבורו, עד שסיפר על כך למחבר.²⁷ באתר עמותת בוגרי היחידה "מסדר דורשי טוב" נכתב שנצחי "נפל בעת מילוי תפקידו". אירוע זה מעמיד בסימן שאלה את היושרה של אברהם ארנן, של אהוד ברק ואת הטיעון המפורסם שבסיירת מטכ"ל אומרים אמת ומתחקרים לעומק כל אירוע.

בארבע שנותיה הראשונות לא השתתפה היחידה בשום מבצע. ב-1962 מונה האלוף מאיר עמית לראש אמ"ן. אז הוגברו האימונים למבצעים מודיעיניים. לקראת סוף השנה ביקר בן-גוריון ביחידה, יחד עם הרמטכ"ל, צבי צור (צ'רה), ועם ראש אמ"ן, מאיר עמית. הלוחמים הדגימו לו כיצד הם יבצעו את משימותיהם. בן-גוריון התפעל מן היעילות, קיבל הסבר טכני מן הלוחם יקותיאל שרעבי (קותי), שקודם לכן נשלח לצורך זה להכשרה ביחידה הטכנית של אמ"ן, ואישר. יקותיאל שרעבי: "החדירה הראשונה הייתה ללבנון. פיקד עליה יעקב טל (טובול). הצוות מנה שמונה אנשים. אני הייתי הקשר. טובול הוביל וניווט יפה. הגענו ליעד, מושיקו (משה אלעם) ביצע במהירות מדהימה את העבודה הטכנית. מן החפ"ק בישראל הודיעו לנו שיש מודיעין ושהמשימה בוצעה. התקפלנו במהירות וחזרנו לישראל. לקחו אותנו לאכול בקריית שמונה, עשו סיכום וחזרנו לבסיס".²⁸ החדירה הייעודית של היחידה ללבנון לא נחשבה למבצע של ממש, אלא לתרגיל בתנאי אמת, כי הציר לא עבר דרך מוצבים צבאיים, כך שהסיכון היה אפסי. כמו-כן צבא לבנון לא כל-כך עניין את צה"ל. לאחר שהוכח כי היחידה בשלה למבצעים מודיעיניים, תוכנן המבצע הראשון האמיתי: חדירה לצורכי מודיעין לסוריה. ארנן שלח את יוסי צין עם משקפת 120 לתל דן לצפות במשך שלושה ימים על היעד וסביבתו. הוא חזר עם דיווח מפורט על מיקום הסורים, על התנהגותם ועל השטחים המתים. אחד מאנשי היחידה מקיבוץ דפנה ביקש מאמו שתספק לצין כריכים בשלושה ימים אלה.²⁹

לאחר שקיבל את אישורו של הרמטכ"ל, צבי צור, וראש אמ"ן, מאיר עמית, בחר ארנן באהוד ברק לפקד על המבצע, למרות שטובול, יורי כהן ויחיאל אמסלם, נחשבו למפקדי צוותים טובים ממנו. לפי אחת הגרסאות ניסה ארנן להפוך את הסיירת ל"יחידת פלמ"ח". וכפי שאת הווית הפלמ"ח ליוו סופרים ומשוררים, כך הוא ניסה להצמיד לסיירת את הסופר נתן שחם מקיבוץ בית אלפא, והציג לפניו את ברק כמפקד הבולט ביחידה, שגם הוא בן קיבוץ. ברק היה אז בקורס קצינים. ארנן הזעיק אותו ליחידה.³⁰ בספרו על אברהם ארנן, "חוצה גבולות", סיפר איש היחידה, אבנר שור, שביום החדירה התקיימה קבוצת פקודות בלשכתו של אלוף פיקוד הצפון, אברהם יפה. לאחר הדיון, הבחין ברק בשני ג'ריקנים של בנזין מאחורי מכונית האלוף. הוא לא התאפק, פירק את המנעול, הוריק את תכולת הג'ריקנים למיכלים במכונית של הסיירת והחזיר אותם ריקים למכונית האלוף. משגילה יפה את דבר הגניבה, הוא תבע למשפט את ארנן, שגם נקנס וגם ננזף. ברק לעומת זאת לא נפגע, והאירוע, לדברי שור, שימש תקדים, לשנים רבות, לכך שללוחמי היחידה מותר לגנוב בלי להיענש.³¹

החדירה המבצעית לסוריה, בפיקודו של ברק, התרחשה בסוף 1962. הצוות מנה חמישה אנשים. קותי שרעבי היה קשר גם בפעולה הזאת: "לאחר שחצינו את הגבול, הורה לי ברק לסגור את מכשיר הקשר והוא נשאר מנותק עד שחזרנו".³² על-פי התוכנית, היה על ברק לסיים את המשימה עד שעה אחת אחר חצות, ובשעה זאת היה עליו להתחיל לסגת, אף אם לא ביצע או לא השלים את משימתו. בגלל הסתבכויות בדרך לא הגיע הכוח ליעדו עד אחת. ברק השאיר כאמור את מכשיר הקשר סגור, לא דיווח על האיחור לחפ"ק, השלים את משימתו וחזר באיחור של שעה וחצי, כשבחוץ היה כבר אור מלא. אבנר שור: "מכשיר הקשר היה עדיין כבוי, ושתיקתו ייצרה סדרה ארוכה של תסריטי אימה בראשיהם של כל הנוכחים בחפ"ק. איש לא הבין למה הכוח לא דיווח ולא ענה לקריאותיהם".³³ יוסי צין: "נכחתי בחפ"ק, סמוך לגבול כאיש כוח החילוץ. הרמטכ"ל צור, סגנו, רבין, ראש אמ"ן עמית, וארנן עצמו, היו בטוחים שחזר מקרה אורי אילן. כולם היו בהלם".³⁴ קותי: "הפעולה לא תוחקרה. אותי איש לא שאל כלום. הסתפקו בפרשנות של אהוד ברק. הוא מכר את הסחורה לרמטכ"ל ולשאר חברי המטה הכללי. ארנן ניצל זאת לקידום מעמד היחידה".³⁵ על שוד הבנזין, על סגירת מכשיר הקשר, על הפרת הוראות מפורשות, ברק לא רק שלא נענש, אלא, בהשתדלות ארנן, קיבל ציון לשבח מאת הרמטכ"ל, הראשון בסדרת חמשת הצל"שים שהוענקו לו.³⁶ מאז דאג ארנן לכך שאחרי כל חדירה מעבר לגבול, אחדים ממבצעיה יקבלו ציונים לשבח. הדבר הפך לבדיחה ביחידה, ולפי קותי: "היינו שואלים מדי יום בצחוק אם יש דואר? דהיינו האם הגיעו צל"שים".³⁷ יוסי צין: "מכיוון שהשתתפתי במבצעים רבים, כמו בחצי האי סיני, שאחריו קיבלו רבים מן המשתתפים צל"שים, לוחמים מן היחידה, טייסים ונווטי מסוקים, שאלתי את ארנן: 'מדוע אני לא מקבל צל"ש?' ארנן השיב: 'אתה מבוגר, אתה לא זקוק לשטויות האלה!'"³⁸ המהלך המוראלי והיחצני הזה, של ארנן, שהיה ללעג ביחידות מיוחדות ומעולות אחרות,³⁹ שימש את ברק בדרכו לצמרת, שהרי לכל ברור כי "בעל חמש האותות" ראוי להיות רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון. מצד שני, הימנעותו מלהמליץ על צל"ש לצין, שהיה באותן שנים עמוד התווך של היחידה, והשתתף ברבים ממבצעיה, מלמדת על קטנוניות של ארנן, ועל רצונו למצוא חן בעיני מפקדיו, שהסתייגו מצין כי אביו היה בלח"י. על סימן נוסף לכך שברק שבה את לבו של הרמטכ"ל, כתבו מרגלית וברגמן: "ימים מספר לאחר סיום המבצע המוצלח, התקבל ביחידה ארגז ובו עשרה בקבוקי שמפניה תוצרת חוץ, מטעם הרמטכ"ל. בפתק המצורף היה כתוב: 'קבלו בזה עבור ביצוע מושלם תריסר בקבוקי שמפניה'. עבור אי-מילוי הוראות קיבלו קיזוז של שני בקבוקים. סך הכל עשרה בקבוקים".⁴⁰ המסר היה ברור. ________ [בשבוע הבא יסופר איך ניצל ברק את תפקידו כמפקד סיירת מטכ"ל כדי להחניף לראשי המדינה וצה"ל כדי לקדם את הקריירה שלו; איזה נזק גרמו מבצעי סיירת מטכ"ל לצה"ל; על ההכנות הלקויות של סיירת המטכ"ל לקראת מבצע "אביב נעורים" בביירות; על התפקוד של ברק במבצע שעליו קיבל צל"ש; על הפרת הפקודות של ברק בזמן המבצע, ועל התחקיר הלקוי של תפקוד אהוד ברק וסיירת מטכ"ל במבצע.]

19. ראיון מוקלט עם אורי זכאי השמור בארכיון המחבר. 20. המחבר כיבד את רצונם של המרואיינים להישאר בעילום שם. הראיון המוקלט שמור בארכיון המחבר. 21. אורי זכאי, שם. 22. דן מרגלית ורונן ברגמן, הבור, כינרת זמורה ביתן, 2011, עמ' 32. 23. סדרת ראיונות מוקלטים עם יוסף צין ב-2012-2011 השמורים בארכיון המחבר. 24. ראיון מוקלט עם חיים לוינסון השמור בארכיון המחבר. 25. יוסי צין, שם. 26. אברהם אמון, שם. 27. צין, שם. 28. ראיון מוקלט עם יקותיאל שרעבי ב-2011 השמור בארכיון המחבר. 29. יוסי צין, שם. 30. שם, שם. 31. אבנר שור, חוצה גבולות, כנרת זמורה ביתן, 2008, עמ' 193. 32. שרעבי, שם. 33. שם, עמ' 191. 34. צין, שם. 35. שרעבי, שם. 36. הצל"ש השני הוענק לו על חדירה מוסקת לסיני באוגוסט 1963 במסגרת מבצע "חלוץ" ללמוד את השטח. שום אירוע מיוחד לא קרה באותו מבצע. הצל"ש השלישי הוענק לו אחרי מבצע "שרקרק" בפברואר 1964, שבתכנונו ובביצועו התרחשו תקלות רבות, שאך בנס לא גרמו למותם של המשתתפים ו/או לנפילתם בשבי (ראיון מוקלט עם הנווט בשתי הפעולות, תת-אלוף בדימוס רפאל סברון, ב-2012, נמצא בארכיון המחבר). הצל"ש הרביעי הוענק לו אחרי מבצע "אביב נעורים", באפריל 1973, שבו תפקד גרוע ביותר (ראה להלן), והצל"ש החמישי הוענק לו כעבור חודש, על פיקוד מעולה על סיירת מטכ"ל (ראה להלן). 37. שם, שם. 38. צין, שם. 39. בראיון מוקלט למחבר ב-2012 אמר הטייס הוותיק, שבשתי מלחמות פיקד על כנף 1 (רמת דוד), אלוף משנה בדימוס יעקב אגסי: "מאחר שאנשי סיירת מטכ"ל קיבלו צל"שים במבצעים מוסקים, דרשו טייסי המסוקים והנווטים לקבל צל"שים גם כן. הרמטכ"לים צבי צור ויצחק רבין נענו והעניקו אותם להם. היו מהם שהתנהגו במלחמות כמוגי לב וזה היה ביזיון גדול". 40. מרגלית וברגמן, עמ' 34.