אתמול בערוץ הראשון החלו בהקרנת העונה השלישית של הסדרה הבריטית העוצמתית שזכתה באמי (27 מועמדויות!), בגלובוס הזהב, בכניסה לספר השיאים של גינס בזכות מספר חסר תקדים של שבחי המבקרים, ובאחוזי צפייה פנומנליים.
הסדרה מתארת את קורותיה של משפחת אצולה בריטית על-רקע התמורות שחלות בעולם בתחילת המאה העשרים. הסדר הישן קורס. אנגליה המעמדית שוקעת כמו הטיטאניק, שסיפור טביעתה - כמה סמלי - פותח את העונה הראשונה, ומעמיד בסכנה את המשך השליטה של שושלת קרולי באחוזה המפוארת על טרקליניה, אדמותיה, גניה וגינוניה. יורש האחוזה יורד למצולות עם הספינה ויחד איתו נדר הנישואים לבת הבכורה אשר היה אמור להבטיח את המשך האחיזה של המשפחה בשלביו העליונים, ההולכים ומתרופפים, של הסולם החברתי הקיים. היורש הבא בתור, בן אצילים צעיר ויפה תואר, הוא עורך דין בהשכלתו. לא רק שהוא מתכוון ללכלך את הידיים בעבודה במקצוע שלמד, הוא גם רוצה, שומו שמיים, להתלבש לבד, בלי עזרת המשרת האישי.
פרקי הסדרה מזפזפים בין דאונטון של מעלה, שם חיה וסועדת משפחת קרולי, לדאונטון של מטה, שם מסתופפים המשרתים סביב שולחן ארוך ועוסקים בתככים משלהם. מבט מעמיק יותר מגלה ששני העולמות מחוברים ביותר מאשר קשרי העסקה ורכילות הדדית. עולם המשרתים הוא נייר הלקמוס של האריסטוקרטיה. לא רק שברור לגמרי שבמרתפים למטה יש אמביציות ומעמדות שלא מביישים את אלו שבסלונים המרופדים קטיפה, הפחד שם מהסדר הכלכלי-חברתי העומד לקרוס הינו כה גדול, עד שההתנגדות לשינויים, ולו גם הקטנים ביותר, עולה לפעמים על זו שבקרב אדוניהם.
שלום לייחוס
אז מרקס ואנגלס אולי לא גרים בדאונטון חוץ מאשר אצל ליידי סיביל הצעירה שבורחת עם הנהג, אבל ההיסטוריה בכל זאת שועטת קדימה בלי אף תמרור שמאפשר סיבוב פרסה. העונה השנייה כבר מתרחשת על-רקע מלחמת העולם הראשונה. אחוזת דאונטון הופכת לבית חולים, ובנות המשפחה מטפלות בחיילים הפצועים. הדיסטנס בין האצולה לפשוטי העם מתחיל להישבר לא רק בשדה הקרב אלא גם בבית פנימה, כשהאויב מבחוץ מאחד רוזן עם אביון, והסולידריות סודקת את הפאסון המעמדי.
במקביל, הדיו של פעמון החירות נשמעים היטב מפילדלפיה ועד לונדון, והחירות, שקונה לה אחיזה כתפישת עולם קפיטליסטית - שוויון הזדמנויות ולא רק שוויון בפני החוק - מאיימת לחצות את האוקיינוס ולמוטט את האימפריה הבריטית כולה. שלום לך, ייחוס. ברוכים הבאים, כישורים.
אם בעונה הראשונה היחס בין העולם החדש שמעבר לאטלנטי לבין היבשת הישנה היה יחס משלים - אנגליה סיפקה את ההדר הישן ואמריקה את מרד הנעורים - הרי שבעונה השלישית זה כבר ברור לגמרי: The game is over. תידרש עוד מלחמת עולם אחת כדי לקבוע שאירופה שקעה סופית לטובת המעצמה שבמערב, אבל את התמורות אפשר לראות בבירור כבר בעונה הראשונה שהתרחשה מ-1912 ועד תחילת מלחמת העולם הראשונה - קורה, אשתו האמריקנית של הרוזן מגרנתם, הטמיעה אומנם את החיים הנוחים של האריסטוקרטיה הבריטית, אבל היא הרבה יותר פתוחה לשינויים, הרבה פחות מאוימת מהם, הרבה-הרבה יותר זורמת מבני המשפחה שאליה נכנסה.
מנצחים ומפסידים
בעונה השלישית של הסדרה ההבדלים בין העולמות כבר מוגשים כשהם מבושלים היטב. בפרק הפותח האחוזה מתמרקת לקראת חתונת הבת הבכורה, ליידי מרי, עם בחיר ליבה, מתיו יורש האחוזה, והאושר גדול. ויולט, הרוזנת האם (בגילומה של מגי סמית האגדית), מסבירה לאימא של קורה שמגיעה במיוחד מניו-יורק, למה החתן לא אמור לראות את כלתו בלילה שלפני החופה: "זאת מסורת, ומסורת צריך לכבד". אם יש דמות בסדרה שניתן לומר בוודאות שדם כחול זורם בעורקיה - ויולט הזקנה היא הדמות. מתחת לחמיצות האליטיסטית המתבקשת מסתתרת תודעה עצמית מפותחת. "אני אישה מורכבת", היא אומרת אחרי שהתוודתה שהיא זו שרכשה עבור הנכדה הצעירה והסוררת, שעכשיו היא אשת מהפכן אירי עני מדבלין (זוכרים את הנהג?), את כרטיסי הנסיעה כדי שהזוג המנודה והמנושל יוכל להשתתף בחתונה. היא עשתה זאת על-אף האיסור המוחלט של הלורד גרנתם (בנה), שאינו מצליח להסתגל לנישואיה של בת הזקונים האהובה שלו עם פשוט-עם.
אבל זה לא מספיק. הרוזנת האם חוטפת, והיא יודעת שהיא תחטוף, סטירת-לחי מצלצלת מהמחותנת האמריקנית. כשליידי אדית, הנכדה האמצעית, צוחקת וקובעת שאין לסבתא השנייה שום יראת כבוד בפני דאונטון ומה שהיא מסמלת, ויולט מסתלבטת על הנחיתות התרבותית של האמריקנים: "אז מה?", היא מפטירה ברשעות, "גם לנפוליאון לא הייתה יראה מהבורבונים". מלכה, מלכה, אבל כשהניו-יורקית הוולגרית וחסרת הגינונים אוחזת בכתפיה של הרוזנת המתנשאת ומודיעה לה שבגלל המסורת אירופה הסתבכה במלחמת עולם ואיבדה את כוחה, ויולט יודעת שהיא צודקת. (אגב, המשחק של מגי סמית גאוני בעיקר בזכות המימיקות שהיא מרביצה. פרצוף אחד שלה מייתר אלף מילים של טקסט.)
ועכשיו הצופים, דרך הסדרה החכמה והמושקעת הזאת על צוות שחקניה המשובח, מבינים את פסק הדין של ההיסטוריה: מי שהקדים להפנים את השינוי ולזרום איתו - הצליח. מי שהתנגד - כמו הלורד מגרנתם שבאופן סמלי לשקיעה של האימפריה הבריטית גם איבד את הונה של המשפחה - הפסיד במלחמה.
