נפתלי בנט - סוס טרויאני או משיח

אמור לי מי חברך נפתלי בנט, ואומר לך מי אתה, הכוכב החדש שדרך בשמי הציונות הדתית. מי הוא יאיר לפיד מאחורי הדימוי? אם נדע זאת נבין מה הפך את יאיר ונפתלי לנאהבים ונעימים. סרוגי הכיפות אינם קוראים את הארץ ולשרותם אני מצרף קישור בו יוכלו למצוא את התשובה. יאיר לפיד לא חשב כלל לרוץ לפוליטיקה. האיש שהריץ אותו הוא הלל קוברינסקי. תת-אלוף במילואים, איש עסקים, מיליונר, האלפיון העליון. הוא זיהה את לפיד כמותג והחליט למנף אותו. קוברינסקי פנה ליאיר לפיד, עוד כשזה ישב על כיסאו באולפן שישי, ושיכנע אותו לרוץ לכנסת. "לולא קוברינסקי", סיפר לפיד בגילוי לב במסיבת הניצחון רוויית האלכוהול, "לא הייתי נכנס לפוליטיקה...הוא בנה את יש עתיד מאפס". קוברינסקי בחר את רשימת המועמדים של לפיד וקבע את מיקומם ברשימה. הוא הקים את סניפי המפלגה הקים מטה של קציני מילואים בדרגת סגן אלוף וממעלה, שניהלו את הפרויקט כמו יחידה צבאית משומנת. הם גייסו 15 אלף מתנדבים, ארגנו חוגי בית וניהלו את מסע הבחירות. קוברינסקי הוא גם האיש שקבע את תקנון התנועה החדשה, שלפיה יכהן בה לפיד משך 20 שנה ללא עוררין. כסף לא היה חסר שם. לפיד יכול היה להביא כסף מהבית. אורי בלאו תחקירן הארץ גילה כי חברה של לפיד קיבלה בשנים האחרונות 2 מיליון ש"ח בשנה בממוצע. ערב כניסתו לזירה הפוליטית זרמו לחברה שלו מיליון ש"ח שנרשמו כדיבידנד ולפיד סרב להסביר לאורי בלאו מנין הכסף. על נפתלי בנט אנחנו יודעים פחות. אך מה שידוע מראה ששניהם קרוצים מאותו החומר. גם הוא קצין לוחם. גם הוא מיליונר. כאיש עסקים הבין שעדיף להשתלט על מפעל כושל, לקנות בזול ולמכור ביוקר. גם הוא נזקק למיתוג והפעיל איש מקצוע מעולה שהפך אותו ליש פוליטי מאין. רק כך אפשר להבין את הקשר הגורדי בין הצמד חמד הזה.

כשלי נתניהו וחגיגת הכיפות

אי-אפשר לפטור את נתניהו מן האחריות לכשל, שהביא להקמת ממשלה של ימין קפיטליסטי חזירי ושמאל מדיני מסוכן. נתניהו תרם לכך בחבירה החפוזה לליברמן, במערכת בחירות אווילית ובניסיון להקים ממשלה בלי השותף הטבעי ביותר. יהיו מניעיו של נתניהו אשר יהיו - אולי שרה, אולי משהו שנתניהו יודע על בנט שאנחנו לא יודעים. בכל מקרה מדובר בתוצאה הרסנית למדינה ול"דור הכיפות הסרוגות". בנט לא היה מצליח ללכת רחוק כל כך, אם ציבור בוחריו והציבור הרחב יותר של סרוגי הכיפות, היה מבחין בסכנה הטמונה בדרכו. אך לפי תגובות שקיבלתי, כשהבעתי את דעתי בכמה סטטוסים בפייסבוק, הבנתי שהקהל המפד"לי שיכור התלהבות מצעדיו של בנט. סוף סוף אחד משלנו שמראה לנתניהו מי אנחנו. צריך ללכת כמה צעדים אחורה בציר הזמן ולבחון מה קרה לדור הכיפות הסרוגות. איך הגיע לביזיון הזה.

נהג הקטר והידועה בציבור

בשנת 1993 נתבקשתי לערוך את הספר "קרע בין הכיפות". הספר התבסס על סטנוגרמות של שיחות, שהתקיימו בשנת 1985 בין כתריסר משתתפים, שייצגו עמדות מנוגדות בתוך המחנה הדתי לאומי. מנחה השיחות היה ישראל הראל והשתתפו בהן מן הצד האחד אישים כאורי אליצור והרב יואל בן נון ומן הצד האחר אישים כדוד גלס והרב מנחם הכהן.

המפריד והמשותף

משני צידי המתרס ישבו אנשים שצמחו בערוגה של הציונות הדתית. כולם ציונים, שומרי מצוות ברוח תורה ועבודה. אך המחלוקת ביניהם עמוקה עד כדי קרע. נתברר כי הדוברים חלוקים בקשת רחבה של נושאים: ההתישבות ביש"ע, יחסי דת ומדינה, דמוקרטיה, מדינת חוק מול מדינת הלכה, היחס לנוכרי וכו'. כעורך נדרשתי לבחון את החומר מבחוץ, ללא מעורבות. הדבר לא היה קשה לי. לא צמחתי באותה ערוגה. כיפה סרוגה לראשי, אך בנערותי חבשתי ברט. בבני עקיבא לא הייתי אלא בבית"ר ולא עברתי את כור ההיתוך של הישיבות. כשהעמקתי בקריאת החומר, שוחחתי עם המשתתפים ונטלתי חלק בדיון מסכם חשתי בסבטקסט, שמשתתפי הרב-שיח אולי לא היו מודעים לו. הדבר המשותף לכל המשתתפים הייתה שאיפה כמוסה להידמות לתנועת העבודה. יותר מזה: הייתה בהם איזו הרגשת נחיתות כלפי הציונות החילונית ורצון לרצות אותה.

מגיש התה ברכבת

אחד ממשתתפי הדיון סיפר איך כשהיו יוצאים לטיול בבני עקיבא ושרים במרץ את שירי התנועה היו משתתקים כשהגיעו לישובים חילוניים.. או אז היו פוצחים בשירי ארץ ישראל של תנועות הנוער השמאליות. דיבור אחר שהיה ברקע הייתה התפיסה לגבי מעמד הציונות הדתית בהנהגת החברה הישראלית. משך שנים, כך אמרו המשתתפים, מילאה הציונות הדתית תפקיד של מגיש התה ברכבת ההגשמה הציונית. השאיפה היא לעבור מן הקרונות האחרונים אל הקטר ולהיות שותף לנהג, מפא"י ההיסטורית. הסבטקסט הזה נראה מוזר. בתקופה בה התקיים הרב-שיח, כבר הייתה הציונות החילונית בחזקת פגר מת. הרב יואל בן נון, בלשונו הציורית, אמר כי הציונות החילונית היא כמו פרד. יצור כלאיים בעל כוח רב אך בלי יכולת להביא צאצאים לעולם. הוא סיפר על ותיקי התנועה הקיבוצית הבאים אליו בבקשה שיסייע להם "להחזיר בתשובה" את הדור הצעיר שלהם. תשובה לערכי הציונות ותנועת העבודה, שהם לא הצליחו להעביר לילדיהם.

הרגרסיה החילונית

יותר מזה. בעוד שבתקופת הבראשית יכלה הציונות הדתית להזדהות עם האידיאלים של תנועת העבודה, הנה בעשרות השנים שחלפו מאז, חלה רגרסיה עצומה בעולם החילוני. פשיעה, נהנתנות, מתירנות מינית, ערעור התא המשפחתי, תרבות המועדונים, ירידה מן הארץ, ירידת המוטיבציה לשרת בצבא. כל אלה נתנו לציבור הדתי לאומי תחושת שליחות. אבל רגש הנחיתות כלפי תנועת העבודה נותר גם באמצע שנות השמונים. אני נדרש לסיפור הזה, הואיל והוא רלוונטי מאד למה שקורה בימים אלה.

בגין כ"אחד משלנו"

יש לזכור שהדיונים הללו התקיימו 8 שנים לאחר המהפך ותריסר שנים לאחר הקמת גוש אמונים. עליית הליכוד בראשות מנחם בגין לשלטון נראתה כאילו "אחד משלנו" נמצא בצמרת. הוא דיבר על הרבה אלוני מורה שיוקמו ועל כוונתו להתיישב בחבל ימית. ההנחה שהליכוד בראשות בגין הוא שלטון "שלנו" התבדתה די מהר. על תנועה זו עברו אותם תהליכי ניוון אידאולוגיים וחברתיים שהיו נחלת הציונות החילונית. חמור מזה: לתנועת העבודה ההיסטורית היו שורשים יהודיים ואידראולוגיים חזקים שמשאריותיהם התפרנסה התנועה עד מלחמת יום הכיפורים. "חרות" בראשות בגין הייתה מראשיתה תנועה נטולת שאר רוח וערכים. בגין הרחיק מתוכה את כל אנשי הרוח והותיר בה צ'חצ'חים וכדאיניקים. ובגין "משלנו" החזיר את כל סיני והחריב את ישובי חבל ימית.

מגיש התה ברכבת הליכוד

בשלב מסוים נתברר כי תנועת הכיפות הסרוגות - במובן הרחב של המילה, לא דווקא נציגותה הפורמאלית בכנסת- נפלה מן הפח אל הפחת. במקום להיות מגיש התה ברכבת של מפא"י, שברוב השנים עמדו בראשה אישים בעלי שעור קומה, הם הפכו להיות הידועה בציבור של מפלגה מנוונת. הרכבות התחלפו מגיש התה נשאר במקומו. בעבר שאפה תנועת הכיפות הסרוגות להיות שותף בקטר של מפא"י בהמשך שאפה בסך-הכל להיות האישה החוקית של המאהב המכזיב. אפשר היה באותם דיונים לשמוע את הדי האכזבה הזו בדיבורים על שרון ובגידתו באידיאל ההתיישבות. [וזה עוד היה לפני הטראומה של חורבן גוש קטיף]. אחרי עידן בגין באו עידן שמיר ועידן פרס ועידן רבין ועידן נתניהו שרון ושוב עידן נתניהו. הרכבות התחלפו בזה אחר זה אך מגישי התה נשארו אותם המגישים - המפד"ל או רסיסי המפלגות שנגזרו ממנה. בתקופה זו נוצר פער אדיר בין הכוח הממשי של דור הכיפות הסרוגות בחברה הישראלי, במערכות המשק, האקדמיה והצבא לבין הביטוי הפוליטי של דור זה בכנסת. על-רקע זה צמח בנט לפיד כתקווה הגדולה של הדור האבוד.

המהפכה שבוששה

ולסיום אזכיר בחוסר צניעות מאמר שכתבתי באוקטובר 1974 בידיעות אחרונות תחת הכותרת "מהפכת הכיפות הסרוגות". חזיתי מהפכה והתבדיתי.

מהפכת הכיפות הסרוגות

"משך שנים רבות הייתה לחובשי הכיפות הסרוגות תדמית של "ילד טוב ירושלים. חביבים, אדיבים, משכילים ובלתי מזיקים. הם נהנו מאהדת כל החוגים כמעט. גם המתנגדים החריפים ביותר של המפלגות הדתיות ראו בהם תופעה חיובית, מעין פלא גנטי של ילדים מחוננים שנולדו להורים לא כל כך מוצלחים. בשבועות האחרונים נתברר לפתע, כי "הילד הטוב" מסוגל גם להשתולל, לנשוך, להפגין, להפוך את המדינה על פיה ולשגע את צה"ל. תנועת ההתנחלות ההמונית שאירגן "גוש אמונים" גילתה לפתע לציבור כי מאחורי החזית הסימפטית של הכיפות הסרוגות מסתתר הר געש שתנועות המחאה למיניהן, אשר נולדו לאחר המלחמה, הם משחק ילדים לעומתו.

מה קרה כאן?

מעטים מבינים כי למעשה נחשפת עתה לעינינו ניצניה של מהפכה חברתית, העתידה להטביע את חותמה על החברה הישראלית כולה. למהפכה זו יש כל המרכיבים שבכוחם לחולל תמורה חברתית: חומר אנושי מעולה, דבקות חסרת לאות במטרה, אמונה עמוקה בצידקת הדרך ומסגרות ארגוניות מגובשות. על-מנת להבין את טיב המהפכה הזו יש לדעת כיצד צמח דור הכיפות הסרוגות ומהו הדבק המגבש אותו. השוואה בין דור הכיפות הסרוגות לבין המפלגות הדתיות היא מקור אי ההבנה לאופיה של המהפכה שהולידה את תנועת ההתנחלויות. השפעתן של המפלגות הדתיות על דור זה היא שולית, אף כי הן תרמו תרומה לא מבוטלת לבנין הכלים שגיבשו דור זה.

מעצבי דור הכיפות

מה שעיצב את דור הכיפות הסרוגות היא מערכת חינוכית מפוארת, שעוצמתה לא פגה במרוצת השנים. בראשה עומדים אישים בעלי שעור קומה חינוכי, שאין דווגמתם כמעט במערכת החינוך החילונית. על-רקע ההידרדרות המתמדת של מערכת החינוך הציונית החילונית – שכשלונה העיקרי הוא באי יכולתה להקנות את הערכים שבהם דגלו ראשיה – בולטת הצלחת מערכת החינוך הדתית. ביטויה העיקרי של הצלחה זו הוא בהקניית מערכת ערכים והשקפת עולם מגובשות, המעצבות אורח התנהגות מרוסן, שורשים עמוקים בתרבות ישראל ובתורתו, ןיציבות נפשית שביטויה אמונה.

מקור הכוח: המחנכים

מערכת החינוך הדתית שואבת את עיקר כוחה מן האישים העומדים בראשה. אישים אלה, הרחוקים מכל פעילות פוליטית, הם תופעה חריגה בחברה הישראלית השקועה בעבודת האלילים החמרנית. הם אינם מגישים קבלות על דלק ומוניות, אים תובעים דמי "שעות נוספות", אינם שובתים, אינם הופכים את תורתם קרדום לחפור בו. המדובר הוא בעיקר בראשי הישיבות הגדולות, המבלים עם תלמידיהם כל היממה כולה, ומגשימים בגופם ובנפשם את אשר הם מטיפים לתלמידיהם, קונים את הערצתם ומטביעים עליהם את חותמם. במשך שנים היה דור הכיפות הסרוגות רחוק מפעילות פוליטית. הוא הסתפק בתרומתו להתישבות הקיבוצית ובטיפוח מסגרותיו החינוכיות שתכליתן אחת: לעצב יהודי.

הכיפות והקיבוצניקים

המודעות הפוליטית של דור זה החלה להתעורר בעקבות מלחמת ששת הימים והפכה לכוח שאת ניצניו רואים בימים אלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. לוחמי הכיפות הסרוגות בלטו במלחמות ישראל לא רק במעשי הגבורה שלהם אלא בחוסן הנפשי שגילו לאחר המלחמות וביחוד לאחר המלחמה האחרונה. הציבור הדומה ביותר למנטליות של דור הכיפות הסרוגות בקרב החילוניים הם בני ההתיישבות העובדת וביחוד בני הקיבוצים. הדימיון מוצא את ביטויו בעיקר בנכונות להקרבה ובקיום מסגרות חברתיות מגובשות. רק עיוור איננו רואה את הסחף המתחולל זה שנים בחברה הקיבוצית בעבר קראו לזה "משבר", כינוי שנועד להצביע על זמניותה של התופעה ועל התקווה כי תחלוף. אולם מי שעוקב אחרי פרסומי התנועה הקיבוצית, מ"שיח לוחמים" ועד "בין צעירים" ו"שדמות", לא יכול שלא לראות את הסחף הזוחל של החברה הקיבוצית, את התערערות עולמה ואת חיפושי הדרך שלה המוצאים בין היתר ביטוי קטן ממדים אך רב משמשעות בשיבה ליהדות בצורות שונות. אם התנועה הקיבוצית, בה מרוכזת לכל הדעות העילית של היהדות החילונית, הגיעה למשבר ערכים עמוק כל כך, קל וחומר החברה החילונית כולה, שפרותיה הקדושות נשחטו ופשה בה ניהיליזם המערער את עצם קיומנו. סיטואציה היסטורית זו היא שיצרה את הבסיס להתעוררות הפוליטית של דור הכיפות הסרוגות שבתנועת ההתנחלות בא לביטוי רק חלק מן הפוטנציאל הגנוז בו.

הציבור המאורגן במדינה

רבים שאלו עצמם כיצד מצליחים צעירים אלה לארגן עשרת אלפים איש לעליה ליהודה ושומרון תוך לילה. לאסוף אלפים להפגנה תוך שעתיים ללא שימוש באמצעי התקשורת ההמוניים. לחדור שוב ושוב ליהודה ושומרון על-אף אלפי החיילים והכספים שצה"ל מבזבז בניסיון לעוצרם. השגים אלה התאפשרו הודות לעובדה שציבור זה הוא החברה המגובשת ביותר בסקטור העירוני של ישראל. שנים ארוכות של חיים במסגרות משותפות – ויש לזכור את תנועת בני עקיבא שהיא כיום התנועה היחידה ששמרה על רוח תנועת הנוער שהייתה פעם נחלת כל התנועות – יצרו קישרי הכרות וידידות הנמשכים שנים. קשרים אלה אינם ניתקים בגיל הבוגר כמקובל בחברה החילונית והם נמשכים בבית הכנסת בו מתחזקות הכרויות מימים עברו, ונולדות היכרויות וידידויות חדשות. מציאות זו יוצרת מצב שהציבור של חובשי הכיפות הוא הציבור המאורגן ביותר במדינה ודי בכמה צלצולי טלםפון כדי להפעיל אלפי אנשים. הניסיון של קבוצות שוליות שונות להדביק לציבור זה נטיה לפוטש הוא מגוחך. דור הכיפות הסרוגות תופס עמדות מפתח באוניברסיטאות, בתעשיה, בחקלאות ובצה"ל. הרצון לייחס לדור זה כוונה לחולל הפיכה בלתי דמוקרטית הוא חסר שחר כל כך שאינו ראוי לדיון רציני.

ה"סכנה" ממנה חוששים

עם זאת אין מתנגדי הכיפות הסרוגות צריכים להתעלם מ"סכנה" חמורה יותר. הסכנה שהכיפות הסרוגות יוציאו את החברה הישראלית מן השיתוק שאחז בה מאז המלחמה. ישחררו אותה מן ההסתאבות והרדיפה אחר מותרות ויפיחו בה אמונה בעם ישראל בארץ ישראל ובתורת ישראל". עד כאן הדברים שכתבתי ב-10.10.74.