לבן-גוריון נמאס מיושב-ראש הכנסת
יוסף שפרינצק, שגילה עצמאות וממלכתיות. זה לא היה לרוחו של
דוד בן-גוריון, שיושב הראש מעז לרחוש כבוד גם לאותם נציגי סיעות בכנסת, שהוא ראש הממשלה ראה אותם כמנודים וחובה להחרימם על-פי הכלל "בלי חרות ובלי מק"י". בן-גוריון לא היה יכול להכיל יו"ר כנסת, המתנהג בכבוד הראוי למנחם בגין ממפלגת "חרות" וגם לתופיק טובי הקומוניסט שבעוונותיו הוא גם ערבי.
ב-28 לינואר 1959 נפטר יוסף שפרינצק, מי שכיהן בתפקיד יושב הראש הכנסת מיום כינונה. בתפקידו כיושב-ראש הוא זכה לפופולריות רבה בעם בעיקר עקב עממיותו הרבה וחוש ההומור שלו. הוא גם זכה לכהן בתפקיד נשיא המדינה בפועל בחודשים נובמבר-דצמבר 1952 לאחר פטירתו של חיים ויצמן ועד כניסתו לתפקיד של הנשיא השני יצחק בן צבי.
בן-גוריון החליט לנצל את ההזדמנות שנפטר יו"ר כנסת ממלכתי, לכן הציע את חבר הכנסת ברל לוקר לתפקיד יו"ר הכנסת, בחירה שגילתה מעל לכל ספק שראש הממשלה מבקש "יס מן" עושה דברו ולא דמות בעלת שיעור קומה עצמאית וממלכתית.
מנחם בגין ויוחנן בדר, נציגיה המובהקים של האופוזיציה, הצליחו להציל את כבודה של הכנסת. הם יצרו קואליציה מפתיעה, שהכתה בתדהמה את דוד בן-גוריון.
מנחם בגין ויוחנן בדר הקימו קואליציה אד הוק, שהורכבה ממפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון, מפ"ם, דתיים, חרות, ציונים כללים ומק"י.
יוחנן בדר בשם מפלגת "חרות" הציע מול ברל לוקר, המועמד של בן-גוריון, את המועמדות של ד"ר נחום יעקב ניר רפאלקס אינטלקטואל בעל שיעור קומה ובעל הכשרה במשפטים, איש מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון, שהיה עד כה סגן יושב-ראש הכנסת..
יוחנן בדר ומנחם בגין לא היו שותפים לחזון הפוליטי של מועמדם, שהצהיר מעל במת הכנסת, "הייתי רוצה, שנהיה מדינה סוציאליסטית, מדינה שלא יהיה בה ניצול איש על-ידי זולתו ושלא יהיה בה קניין פרטי". אך הם ידעו שהם מציגים מועמדות של חבר כנסת, שהוכיח יושרה רבה בתפקידו כסגן יו"ר הכנסת בתקופתו של יוסף שפרינצק.
מנחם בגין ויוחנן בדר לא היו מוכנים לתת יד לבחירה דווקאית של מועמד ליושב-ראש הכנסת, בחירה שממלאת רק תפקיד במשאלות התככניות הפנים מפלגתיות של מפלגת השלטון ובמיוחד של בן-גוריון.
במועמדות של ד"ר נחום יעקב ניר רפאלקס, אותה הציג ד"ר יוחנן בדר מ"חרות", הצביעו 53 חברי כנסת. בעד המועמד מטעם מפלגת השלטון, בעד ברל לוקר, הצביעו 41 חברי כנסת,7 נמנעו, וחלק לא מבוטל הצביע ברגליו, פשוט נעלם מבית פרומין בעת ההצבעה.
כך זכינו בחודש מארס 1959 פעם ראשונה, שנבחר לתפקיד יושב-ראש הכנסת אדם, שלא הוצע על-ידי מפלגת השלטון ועוד למורת רוחה. חצי שנה עד נובמבר 1959 היה ד"ר נחום יעקב ניר רפאלקס יושב-ראש כנסת ישראל.
אינני שותף לעמדותיו הפוליטיות של
ראובן ריבלין. הייתי מוסיף, שתהום חוצה בין גישתי, התומכת בהקמת מדינה פלשתינית לצידה של מדינת ישראל, ובין השקפתו הפוליטית של ראובן ריבלין. אני מודע לכך, שראובן ריבלין ידחה על הסף את עמדתי הרואה בירושלים המערבית בירת מדינת ישראל ובירושלים המזרחית כבירת המדינה הפלשתינית שחייבת לקום. הוא בוודאי יתקומם למשמע עמדתי- שתי בירות בירושלים.
אך כשאני רואה את בית המטבחיים של הליכוד, שערף את ראשיהם של בנימין בגין,
דן מרידור ומיקי איתן וזרק אותם מהכנסת, אני מייחל לכך שכנסת ישראל תאזור אומץ ולא תתן ידה לעריפת ראש המוסד הנכבד של יושב-ראש הכנסת, אותו מילא ראובן ריבלין בממלכתיות ראויה לשבח.
אני מייחל לכך, שכנסת ישראל תעשה לביבי את מעשה מנחם בגין ויוחנן בדר, שלא אפשרו לבן-גוריון לפגוע בכבודה של הכנסת ובתפקיד שממלא יושב-ראש הכנסת.
אני מייחל לכך, שיהיה חבר כנסת אשר ירים את הכפפה, ויעשה בשנת 2013 את מעשה יוחנן בדר ומנחם בגין משנת 1959, והפעם למען ראובן ריבלין. לא רק למען ראובן ריבלין, אלא למען כבודה של הכנסת, חייבת לקום קואליציה אד הוק לבחירת ראובן ריבלין ליושב-ראש כנסת ישראל.
