בעבר צפינו בהצגה של סטודיו ניסן נתיב ירושלים כמדומני, שהייתה כמו סרט אילם, בשם "חי בסרט". הצגה שכה צלחה, עד שאומצה לחיק אחד התיאטרונים הרפרטואריים. כעת מפתיעה מאד ההצגה "בבל", שהיא ההיפוך הגמור למה שמתחולל כיום בתחום הקולנוע. בסרטים היום כבר לא נותר איך להרשים, אלא בעזרת משקפי תלת מימד, מפלצות וסיפורים דימיוניים ותו לא. הקולנוע כאילו הגיע לדד אנד. לכן בחירתו של אמיתי מילוא בז'אנר הסרט האילם היא הצד השני של המטבע. כאן - עיקר ההוכחה על גופו ומשחקו של השחקן, ויכולתו להעביר לצופה את הרעיונות בלא הצורך להשתמש בטקסט כלשהוא. רק מפעם לפעם מבליחה המילה "בבל" מפי אחד מתשעת השחקנים המוכשרים.
קשה להודות שאת הסיפור המנופץ לרסיסי סצינות אפשר לחבר לדרמה רגילה. אך הדרמה קיימת, ובמלוא עוזה, מעצם הסיטואציות הקיצוניות, רוויות האלימות ומקרי המוות, (כולל רמזים לקטעי גירוש היהודים למחנות המוות ברגע מסוים), האקט המיני, האוירה הרוויה יצרים סוערים, כמו סצינת האורגיה הססגונית שמבצעים כל חברי הצוות, המהווה מחווה לפדריקו פליני ולסרטו "סאטיריקון", שתיאר את הניוון וההסתאבות בחברה הרומית העתיקה.
הדרמה חזקה גם כשהקהל נדרש לתרגם את ה"כאילו" לממש, לדוגמא: נסיעה במכונית מודגמת על גבי 2 כסאות, הרי הודות למוזיקה המרגשת שארג גיא מסיקה, חלקה בסגנון המוזיקה של אמיר קוסטוריצה בסרטיו, לשון הגוף העשירה של השחקנים והבעותיהם - מעצימה את הרעיון יותר מאשר לו ראינו זאת בסרט עם אביזרים ממשיים.
שני שחקנים בולטים במיוחד בין כל הקאסט המשובח: רני אלון בתפקיד החשוב בהצגה , כשהוא גם המפיק שלה, ועל משחקו המלוטש והמרשים ועבודתו כמפיק מגיע לו השבח. יחד עמו בולט ביכולת משחקו גיא גורביץ', ברבגוניות ובייחוד שלו כשחקן, מה שלוכד את עין הצופה. בולט בגובהו ומרשים בחזותו הוא גלעד אוחנה, עוטה התפילין על זרועותיו ופלג גופו העליון החשוף, שעל-מנת להדגיש עוד יותר את גובהו, מופיעה בצמוד לו בת אל פאפורה נמוכת הקומה, שדמותה מרשימה גם היא. התלבושת המיוחדת המושקעת שלה ועיצוב תסרוקתה מהווים איזכור-מחווה לציור ה"לאס מאניניאס"(השושבינות) של דייגו וולאסקז, המוצג במוזיאון הפראדו במדריד. על התלבושות מגיע השבח למעצבת אירינה גוסייב. כך גם יש לציין את ייחודה של תפאורה שעיצבה דלית ענבר, שהודות לה מתחלפות הסצינות ומיקומן במהירות הבזק, ונשמר הקצב הסוחף של ההצגה.
לא נפקד בחשיבותו גם חלקן של הנשים בהצגה. כולן נאות וחטובות: נובה דובל כאשה ההריונית, ויוליה פרידמן הדקיקה והסקסית, בחולצה לא רכוסה ובתחתונים בלבד, כפאם פאטאל, הפתיינית האולטימטיבית. כך גם מצטיינים בן אדם, יגאל ברנר ואדם רבינוביץ - שכולם יחדיו יוצרים הודות לבימוי, לעיצוב התנועה המופלא של מרינה בלטוב, להדרכת הפנטומיה של בוריס סבידנסקי, ולעיצוב קרבות הבמה של יוסי פקנהיים, את היצירה המלוכדת.
הצגת "בבל" כניגוד גמור וההיפך מהסרטים של היום, ממחיש ללא צורך במילים את גדולתו של התיאטרון המיוחד הזה. תעוזתו של המחזאי והבימאי, ונכונותם של השחקנים להירתם למשימה הבלתי אפשרית כמעט הזו, תוך התלהבות גדולה - אלה עושים את "בבל" למשהו מקורי ביותר וחדשני. דווקא משום המחווה לסרט האילם, בדומה לסרט זוכה האוסקר בשנת 2011 - "הארטיסט". לא רק בקולנוע הגיעו לאותה מסקנה שהגיעו אמיתי מלוא והסטודיו של ניסן נתיב, והתוצאה היא ההוכחה לכך.