אתגר פסח

הישרדות

עשרים ושמונה מכתבים בין אחיות, שנעו בשנים 1947-1941 בין רומניה, בין הונגריה, בין שוודיה לבין ארץ-ישראל, מובאים בספר אלקטרוני חדש, 28 מכתבים. החיים הקצרים של רֶנה (באבה) פרידמן על מים לא כל כך שלווים, שהוציא פרופ' רוברט (רוֹבּי) פרידמן ממרכז GILEE באוניברסיטת ג'ורג'יה באטלנטה. הספר מתאר את היחסים בין האחיות - אמו של פרופ' פרידמן ודודתו - ואת סיפורן האישי תוך תיאור המאורעות, כדי שילדיו ונכדיו יוכלו להבין את קורות המשפחה. זה אינו רק סיפור פרטי. לכאורה, הסיפור של שתי האחיות ייחודי, אך אופייני לשארית הפליטה, ששרדה את השואה. הספר של פרידמן מתאר את חייהן בשואה ואת הישרדותן, את התמודדותן עם אימי המשטר הקומוניסטי ועם השלטון הבריטי בארץ-ישראל דרך מכתביהן. הספר כתוב בעברית, באנגלית ובהונגרית, ומכיל מסמכים רבים ותמונות.

הנצחה

הזיכרון של רון וייט מעולה. פעם היה מסוגל לזכור את סדר הקלפים בחפיסה, אחר שסקר אותה כדקה וחצי. זיכרונו המעולה שימש אותו כשהיה בשנת 2007 מש"ק מודיעין במילואי חיל הים האמריקני באפגניסטן. עתה הוא מנציח את הנופלים האמריקניים באפגניסטן: הוא מקים באתרים ציבוריים ברחבי ארצות-הברית מצבה, וכותב עליה את שמות 2,200 החללים מזיכרונו. בסוף חודש פברואר עשה זאת בעיר פורט ווֹרת בטקסס. אחר שהציב את המצבה השחורה באורך כחמישה-עשר מטר ובגובה שני מטרים וחצי, הוא חקק עליה בכתב-ידו את שמות הנופלים - כשכמה מבני משפחותיהם עוקבים אחר עבודתו. אחר כך עבר באמצע חודש מארס לסן אנטוניו הסמוכה, וגם שם חזר על מעשה ההנצחה. וייט הודיע, כי ימשיך לערים אחרות בארצות-הברית במהלך השנה; ובכוונתו להקים מצבה קבועה לנופלים באפגניסטן.

הופקרו למוות

בימים הקרובים יושק ספר חדש, הופקרו למוות שמו - המגולל את פרשת הפקרת קיבוץ ניצנים במלחמת הקוממיות ואת ביזוי לחימתם של מגִניו. למרות שלא קיבלו את המגיע להם מחטיבת "גבעתי", ולמרות שלא הוכנו להתמודד עם התקפה של הצבא המצרי עליו, לחמו מגני ניצנים - חברי הקיבוץ, חברותיו ואנשי "גבעתי" - כחמישה-עשר יום נגד כוחות עדיפים בראשות גדוד העלית של הצבא המצרי - עד שאזלה תחמושתם, והם נכנעו בשבעה ביוני 1948. 33 מחברי הקיבוץ וממגניו נהרגו בקרבות. שניים מהם, לפחות, נרצחו בדם קר על-ידי שוביהם המצריים. לשמעון אבידן, מח"ט "גבעתי" היו המידע והעדויות על הלחימה (בין השאר, באמצעות לוחמים שהצליחו לחמוק מהשבי). יומיים לאחר נפילת ניצנים, הוא העדיף לחתום על דף קרבי, שהשמיץ את לוחמי הקיבוץ, וטבע אות קין במצחם. עד יום מותם, לא התנצלו אבידן ואבא קובנר, הפוליטרוק של "גבעתי" (שחיבר את הכרוז המביש), על דבריהם. את הספר כתב ד"ר אורי מילשטיין, ואני סייעתי בעריכתו. הופקרו למוות יצא לאור בהוצאת "שרידות" והמדרשה הלאומית. מהלכי הפלישה של צבאות ערב הוכיחו, ש"היישוב" לא התכונן כיאות למלחמה. את מחיר הרשלנות הלאומית שילמו היישובים, שעמדו בנתיב הפלישה - עד אשדוד בדרום, ירושלים וסביבתה ובגליל. אי-אפשר להסביר את נפילת ניצנים, אלא בתוצאה של הפקרת היישוב למוות - כיוון שהשתייך למפלגה הלא-נכונה ("העובד הציוני"). הטחת האשמה המבישה במגנים, שעשו בכל מאודם, הייתה מעשה פחדני, בנוסח סטליניסטי, שנועד לחפות על מחדלי אבידן ומטהו, שטעו בהכנותיהם לקראת הפלישה המצרית. אי-אפשר להבין מדוע המשיכו להתעלל בגיבורי ניצנים גם אחרי ששבו אנשי הקיבוץ מתשעה חודשי שבי. כך, לא ניתן להם אות מלחמת הקוממיות (כמו לשאר היישובים, שעמדו במצור), ומאחורי גבם השמיצו אותם (למרות שוועדת חקירה צבאית לא מצאה ביסוס להאשמות נגדם, אך מרחה את מסקנותיה, כדי לטהר את מח"ט "גבעתי"). כמו יישובים אחרים, שהופקרו בתש"ח - נראה, שהמוצא היחיד לתעלומה הנו פוליטי: הם לא השתייכו למפלגה הנכונה (אנ"ש); ולכן שילמו בדמם על טעותם הנוראה. והדוגמה הבולטת ביותר הנה הפקרת המושבה משמר-הירדן בגליל העליון המזרחי, שנפלה בידי הסורים כיוון שהפריעו להגנתה, וממשלת ישראל שדדה את אדמותיה בהיות שרידיה בשבי הסורי. ולסיפור יש מפנה מעניין: במלחמת ההתשה נפל דן, בנו של שמעון אבידן, בשבי המצרי בתעלת סואץ. עוד לא סופרו כל פרטי האירוע, וראוי שזה ייעשה. בכל אופן, היה מי שהעתיק את "הדף הקרבי" של אבידן-קובנר על ניצנים, ושלחו לשמעון אבידן עם שאלה. אבידן לא טרח להשיב לו - כפי שלא טרח מעולם להתנצל על ביזוי חייליו הגיבורים.

טעות

הצפת מערב אירופה במהגרים אינה סוד, והיא משנה את ההווי ביבשת ואת חיי דיומא. לכן, צחקתי מאוד מסיפור - כנראה, דמיוני - ששיגרה לי ד"ר א', יקירת המדור: בפתיחת שנת הלימודים בבית-ספר בבירמינגהאם, הקריאה המורה את השמות מיומן הכתה. "מוסטפה אלהיזירי"? "נמצא". "אחמד אלכבאבול"? "כאן". "פאטימה חייק"? "נמצאת". "עלי עבד-אלעולמי"? "ישנו". "מוחמד קאדיר"? "כאן". "עלי סון אלעין"? אין תגובה. המורה סקרה את כתתה בהפתעה, סקרה שוב את הילדים, והקריאה שוב, "עלי סון אלעין"? פתאום הזדקפה ילדה, ואמרה בביישנות, "המורה, נדמה לי, שקראת בשמי, אבל שמי, אליסון אלן".

ארוחת החג

בכל חג יש אכילה חברתית מסוכנת כיוון שבמהלכה אנחנו אוכלים הרבה יותר מהנחוץ. בפסח יש שני חגים ושבת ולמהדרים - גם מימונה באסרו-חג. ראו הוזהרתם. אם לא מקפידים, ניתן להגיע לארוחה של 2,500 קלוריות ויותר - צריכה דו-יומית. לכן, ממליצות הדיאטניות של המרכז לרפואה ספורטיווית במרכז הרפואי מאיר בכפר-סבא להציב אתגר צנוע לחג: לשמור על המשקל בלבד. המכשול הראשון הוא מצות. אני משתגע על מצות, ונהנה מכרסומן ומקולות התפצחותן. לכן, זו בעיה כבדה בשבילי. הדיאטניות ממליצות להרבות בשתייה, כדי להימנע מעצירות עקב אכילת מצות. כדי לעמוד במשימה, רצוי להמעיט במאכלים מטוגנים, ולתכנן (כמארחים) מזונות שאינם עתירי-קלוריות. ועוד עצה חשובה: אל תגיעו רעבים לארוחת החג. אִכלו ארוחה קטנה וקלה כשעה לפני הארוחה. ולסיום - הצעה מעניינת: פשטידת תפוחי-אדמה (220 קלוריות למנה). מצרכים (לחמש מנות): 5 תפוחי-אדמה, קלופים וחתוכים לקוביות 2 גזרים 5 בצלים קצוצים כף שמן זית 5 ביצים פטרוזיליה קצוצה כפית כורכום פלפל שחור 2 כפות שומשום (לעיטור).

הכנה:

מבשלים את תפוחי-האדמה ואת הגזרים; מועכים את תפוחי-האדמה למחית, וחותכים את הגזרים לקוביות. מאדים את הבצלים בכף שמן, ומוסיפים לתפוחי-האדמה ולגזרים. מוסיפים את שאר החומרים, ומערבבים היטב. יוצקים לתבנית בינונית, וזורים למעלה את השומשום. אופים בחום של 180 מעלות - עד שהפשטידה מזהיבה.