נכדו של לוי אשכול: ישראל? בשבילי היא הבית

במהלך 49 שנותיו, לדולב רפאלי יצא לחיות בלא מעט ערים בארץ ובעולם, אך המדינה שכנראה הותירה בו את החותם הכי משמעותי - ולא במפתיע - היא סין. רפאלי עבר להתגורר בסין במהלך שנת 2000, לאחר שקיבל על עצמו את המשימה לבנות מאפס את הפעילות של אורבוטק במדינה. במשך ארבע וחצי שנים התגורר בה עם משפחתו, ויצא ממנה "דובר סינית", כדבריו. - איך זה לחיות בסין? "גרנו בעיר שנזן, על גבול הונג קונג. אז מדובר היה בעיר צעירה, לא מפותחת כמו שהיא היום. היו בה בערך 300 משפחות זרות, מתוכן רק 3 ישראליות. במשך תקופה ארוכה חיינו בתוך סוג של גטו, לא ממש התחברנו לאוכלוסיה המקומית. הבת הקטנה שלי, שרגישה ללקטוז, הייתה אז בת 3 חודשים, וההתמודדות שלנו עם החיים בשנזן באה לידי ביטוי, בין היתר, בחיפוש המתסכל אחרי חלב סויה. מצד אחד, חיינו ברמה מאוד גבוהה. מצד שני, ביומיום נתקלנו בקשיים כמו חוסר גישה לאינטרנט, אוכל מתאים לתינוקות וכדומה". - לא התייאשתם? "לא, כי זה עדיין היה גן עדן - גן עדן שידענו שנעזוב ביום מן הימים". - תן לי דוגמה לפערי תרבות שהקשו על החיים שלכם בסין. "כשעברנו לשם, הבת הגדולה שלי הייתה בת שלוש וחצי וחיפשנו לה מסגרת חינוכית. המסגרת שהייתה קיימת יועדה אז רק לילדים של עובדים זרים מחברות של חיפושי נפט, אלו שבאו לחפש נפט בים סין הדרומי. לאותן משפחות היה בית ספר פרטי, וילדים זרים אחרים, שהוריהם לא עבדו בחיפושי נפט, יכלו להתקבל אליו רק בתנאי שהיה מקום פנוי, ולפי כללי החינוך של אותן משפחות. לדוגמה, עד גיל 6, ההורה יכול היה לבחור בין לשלוח את הילד שלו לשלוש שעות לימוד בבוקר או לשלוש שעות אחה"צ. מעל גיל 6, הילד היה לומד שלוש שעות בבוקר, חוזר לביתו לארוחת צהריים, ושב לביה"ס לשלוש שעות נוספות. כשניסינו להתקבל אליו, אמרנו למנהלים שלו שאנחנו צריכים מסגרת שדומה לזו של ישראל. בתגובה הם אמרו לנו משהו בסגנון של "אין לכם זכות דיבור. מי אתם?!". - מתסכל. מה עשיתם? "הקמנו בי"ס משלנו! כל אותן משפחות 'מנודות' התארגנו, והקימו בי"ס חדש. בשנה הראשונה שלו היו בו 42 תלמידים. היום יש בו למעלה מאלף". - ועכשיו אתה חי בארה"ב. הבדל גדול, לא? "כן. בארה"ב אני יכול לחיות את חיי בעברית, בסין אי-אפשר לחיות באנגלית". - ואיך היה המעבר לניו ג'רזי, כמעט עשור אחרי המעבר לסין? "הגענו לארה"ב כששתי הבנות שלי כבר היו דוברות אנגלית כאילו זו שפת אימן. היינו צריכים לבחור בין מגורים באזור שיש בו הרבה ישראלים לבין אזור שכמעט לא היו בו ישראלים. בחרנו באופציה השנייה כי לא היינו זקוקים למסגרת הישראלית התומכת. אחרי 3 שנים, השכונה בה בחרנו התמלאה בישראלים. אני גר ברחוב שיש בו 10 בתים, וכמעט חצי מהם - של ישראלים". - אז זה טוב או רע? "זה טוב מאוד, אבל לי אישית זה לא כל כך משנה כי אני נמצא בטיסות חצי מהזמן". - נולדת למשפחה עם עבר ישראלי עשיר (ראו מסגרת - ט.צ.). לא מפריע לך שהבנות שלך דוברות אנגלית כאילו זו שפת אימן, ושהן כבר בונות את עתידן בארה"ב? "לא, אני חושב שזה נכס בשבילן. היכולת שלהן להחליט הרבה יותר פשוטה, ובמקביל - היכולת שלי כהורה להגיד להן איפה לגור כבר לא קיימת". - ועבורך? איפה הבית נמצא? "מבחינתי, ישראל היא הבית. מבחינת הבנות שלי, אני לא בטוח שישראל היא הבית. ועדיין, אני מעדיף שתהיה להן את יכולת הבחירה - מה שאין להרבה אנשים. המתנה שאני חושב שהן קיבלו ממני ומאשתי זו החשיפה לעולם הגדול. עם זאת, הן לא חשופות באופן מלא למשמעות הכלכלית של החיים". - אתה מתכוון לקושי הכלכלי. "כן". - זה יתרון או חיסרון שהן גדלות בבית שהוא יחסית אמיד? "אני לא חושב שהן יודעות מה המעמד הכלכלי שלהן". - סליחה? הן בנות 12 ו-15. זהו דור שמודע היטב לסביבה שבה הוא חי. "אני אספר לך משהו. שתיהן לומדות כלכלת בית, ובמסגרת השיעור הזה הן לומדות איך לחפש עבודה, איך לכתוב קורות חיים, ומה השכר הממוצע של כל משרה. יום אחד הן שאלו אותי מה השכר שלי, ולא עניתי להן. פוטומדקס זו חברה ציבורית שחושפת את שכר בכיריה. הן חיפשו וחיפשו, ולבסוף מצאו. כשהן ראו את המספרים, הן היו בטוחות שמדובר בטעות. הן ציפו לשכר הרבה יותר נמוך". - אבל יש לך הון מניות ששווה מאות מיליוני שקלים. "הן לא יודעות את זה". - שוב הפתעת אותי. הן לא יודעות כמה אבא שלהן שווה? "לא". - והבן שלך? "לא נראה לי". - איך אתה מסביר את זה? "אנחנו לא מחצינים את העושר שלנו. כשבא לנו לאכול בחוץ, אנחנו הולכים לאכול פלאפל". - נניח שאחת הבנות שלך מבקשת משהו יקר ערך. איך אתה מגיב? "הבת הבכורה שלי מקבלת דמי כיס, דרך כרטיס אשראי מוגבל, של 150 דולר בחודש. זה מספיק לה לאוכל ועוד כמה דברים קטנים". - קרה פעם שהיא ביקשה משהו יקר וסירבת? "הרבה מאוד פעמים". - בגלל שיקול כלכלי? "לא, בגלל הצורך לחנך אותן שלא כל דבר הן יכולות לקבל. זה גם עניין של מנטליות. אני לדוגמה, אף פעם לא קניתי משהו בהלוואה". - וככה אתה מחנך אותן? "כן". - כתושב ארה"ב, איך זה לחוות סופת הוריקן, כמו סנדי למשל? (צוחק) "אני אספר לך משהו. לפני שנה וחמישה חודשים, באוקטובר 2011, שנה לפני סנדי, אימא של אשתי התארחה אצלנו. כל 3 חודשים היא מגיעה אלינו לביקור בן כמה שבועות, ולא משנה איפה אנחנו גרים. אני מת עליה! בכל אופן, ביום שבו היא הייתה אמורה לחזור לישראל, התחיל לרדת שלג ממש חזק ועצים נפלו מהכובד שלו. היינו בנסיעה, בדרך הביתה, ופתאום נפל עלינו עץ! תוך כדי נסיעה! לא היו נפגעים בנפש, ואיכשהו התגלגלנו הביתה עם הרכב שהיה די מחוץ. שנה מאוחר יותר, באוקטובר 2012, פרצה סנדי. נחשי מי התארחה אצלנו?". - אימא של אשתך. "נכון! ואז הסופה מתחילה, וחמתי אומרת לי: 'אני הולכת לישון במרתף. תעיר אותי אם יקרה משהו'. כשקמנו בבוקר ויצאנו החוצה, ראינו שעצים בגובה של 40 מטר נפלו ממש מול דלת הכניסה שלנו. אני גר ברחוב פרטי, שהעירייה לא מטפלת בו, ובסופה הוא נחסם על-ידי עצים שנפלו משני הכיוונים שלו. אני ועוד כמה שכנים התארגנו, וניסרנו אותם". - מה החוויה הזו לימדה אותך? "קיבלתי קצת פרספקטיבה אחרת על החיים, בייחוד מול אלו שבישראל. את מבינה, במהלך מבצע 'עמוד ענן' נפגעו כמה בתים בארץ, אך זה הכול. בארה"ב, בגלל סנדי, היינו 11 ימים בלי חשמל ודלק! 11 ימים! הייתי היחיד בשכונה שהיה לו בבית גנרטור חימום שמונע בגז טבעי, אז אירחתי אצלי כמה שכנים. זה הגיע למצב שהציבו שוטרים בתחנות הדלק כדי שאנשים לא ישלפו נשק האחד על השני תוך כדי ריב על הדלק המועט שנשאר בהן". - ובכל זאת, נראה עליך שאין לך טראומה מהחוויות האלו. "למדתי מהסינים לא לקחת ללב". - מהסינים או מבית אבא ואימא? (מחייך) "אני מניח שגם מההורים". - מה מעציב אותך? "מה שקורה במדינה. אין כאן ממשלה, למרות שהרכיבו באחרונה אחת כזו, שבאמת פועלת כדי לפתור את הבעיות של העם שחי בציון. כשלבנות שלי יש הרבה פחות סיבות לחיות פה מאלו שיש לי - ואלו שלי הן בעיקר נוסטלגיות - עצוב לי". - מה יכול לקרוע אותך מצחוק? "דברים שכבר לא מצחיקים את רוב האנשים כמו 'הגשש החיוור'. יום אחד הושבתי את הבנות שלי לראות איתי מערכונים שלהם, והן לא הבינו למה זה מצחיק. מה ששם את הדור שלי פה - כבר לא קיים בשבילן". - ושוב אשאל אותך: זה מפריע לך? "כן, זה מפריע לי. לדוגמה, עבורי ישיבה על חוף הים של קיסריה מנצחת בהליכה ישיבה על חוף הים של קוסמוי בתאילנד. אצלן זה ההיפך". - מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי שלך? "לצלול. התחלתי לפני 15 שנה". - איפה הייתה הצלילה הראשונה? "בסיני". - ואיפה הייתה הצלילה הכי מדהימה שהייתה לך? "באוסטרליה. ראיתי כרישים לבנים". - פחדת? "לא". - יש בכלל משהו שמפחיד אותך? (צוחק) "לא נראה לי. אשתי מפחדת מטיסות, וכל הזמן היא שואלת אותי איך אני לא מפחד. אני עונה לה: "אין לי זמן לפחד. אני נכנס למטוס והולך לישון". - איזה סוג של מנהל אתה? "העובדים שלי יגידו שאני ריכוזי, ובמקביל שאני לא ממש מסורתי. אין אצלי מפקד ופקודים. פוטומדקס זו חברה גלובלית, ואני חייב לבצע העצמה - לבנות אנשים מלמטה, ולכן יגידו שאני ריכוזי במקביל לזה שאני לא מסורתי. יש בחברה אנשים שעובדים איתי שאני צריך להרביץ להם כדי שילכו מפה!". - ריכוזי במובן הטוב של המילה? "את אמרת". בנקודה זו מדגיש רפאלי כי בפוטומדקס יש אחוז מאוד גבוה של נשים מנהלות. "זו חברה שהיא מוטת נשים. יש לי מספר מאוד גבוה של נשים מנהלות". - ממה זה נובע? "נשים יותר טובות בניהול. הן יותר אגרסיביות כמנהלות, והתוצאות של הניהול שלהן יותר טובות מאלו של גברים".

הנכד של לוי אשכול, האחיין של בייגה שוחט

לרפאלי, כמו שנהוג לומר, יש חתיכת היסטוריה משפחתית. סבו מצד אמו הוא לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, ובייגה שוחט, אולי אחד משרי האוצר היותר מוכרים, הוא דודו (נשוי לאחות של אמו). לפני שמונה לרוה"מ, אשכול, שנפטר כשרפאלי היה בן 5, שימש כשר האוצר במשך 11 שנה, ואת תפקידו כרוה"מ מילא בין השנים 1963-1969. הסבתא מצד האם, דרך אגב, הייתה אשתו השנייה מתוך שלוש של אשכול. - עד כמה הספקת להכיר את סבך? "עד כמה שילד בן 5 יכול. נפגשנו די הרבה, ויצא לי להיות הרבה בבית שלו. היינו משפחה הדוקה. הייתה תקופה שהוא פיתח את מערכת היחסים של ישראל עם אפריקה, ואני זוכר שהיו לו בבית חניתות, תופים אפריקנים ואפילו שיני שנהב של פילים". - כשהתבגרת, הבנת מי ומה הוא היה עבור המדינה? "כן. מגיל 6, ובכל שנה מאז שהוא נפטר, אני נוכח בטקסי הזיכרון לזכרו, ותמיד יוצא לי לפגוש את ראשי המדינה שמגיעים אליהם. אפילו בטקס חתימת הסכם השלום עם ירדן נכחתי על-רקע היותי אחד מנכדיו. היה לו חלק משמעותי בתהליך השלום הזה". - נו, והתרגשת? "בטח!". - יש בך תחושת גאווה על כך שהוא הסבא שלך? "כן, זה חלק חשוב ממי שאני, ולא פחות חשוב - חלק מהותי ממה שמדינת ישראל הפכה להיות". - ועכשיו לבייגה שוחט. איזה דוד הוא היה בילדותך? (צוחק) "כמו שהוא מצטייר - חם ונעים. הוא בן אדם מאוד חיובי ואופטימי". - יש האומרים שהוא היה אחד משרי האוצר הכי טובים של מדינת ישראל. "מסכים, אבל הייתה לו תחרות קשה עם לוי אשכול..." (צוחק). - טוב, כנראה שהכול נשאר במשפחה. (צוחק) "כן, כנראה. רק אני הייתי הכבשה השחורה...לא הלכתי לפוליטיקה".