בליל הסדר ישבנו רובנו (85% מהישראלים) סביב מדורת השבט. מצות, מרורים, ביצים קשות, שאלות, חידות, שירים וארבע כוסות של יין. על ארבעה בנים דיברה התורה. על החכם, על הרשע, על התם ועל זה שאינו יודע לשאול. חלק מהותי מאנלוגיית הבנים הוא להפוך את הסדר לרלוונטי עבורנו, לחבר אותו אל המציאות של עבדות ולהבין עד כמה אנו בני חורין.
ובזמן הזה, מה הוא גורלם של ארבעת הבנים, לאן נעלמו לנו. איה החכם? איפה הרשע? היכן התם? והאם ילמד האחרון לשאול? חכם, מה הוא אומר? מה העדות וחוקים והמשפטים המוליכים אתכם? ואף אתה, אמור לו – מדינה יהודית ודמוקרטית אנו. משלבים בין תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל ובין
חופש הביטוי, חופש הבחירה וחופש הפולחן. רשע, מה הוא אומר? "מה המלחמה הזאת לכם?", כפי ששאל
יוסי שריד בהפגנת המיליון של '
שלום עכשיו' בשיא המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. לכם, ולא לו, לפי שהוציא עצמו מן הכלל, וכפר בעיקר. ואף אתה, הקהה את שיניו ואמור לו: "טוב למות בעד ארצנו". ארצנו ולא ארצו, אילו היה שם – לא היה נלחם. תם, מה הוא אומר? תם ישאל מה זאת? ואמרת אליו "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". ושאינו יודע לשאול – אתה פתח לו, שנאמר, והגדת לבניך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ומגרמניה, ומפולין, ומתימן, ומסוריה, ומארצות הברית, ומרוסיה, ומאתיופיה, ומספרד, וממרוקו, ומעירק, ומהונגריה, ומרומניה...".
בנים שונים מבנינו
בפני ארבעה בנים דיבר אובמה ביום חמישי האחרון בבנייני האומה. הבנים שלו הם מעט שונים משלנו. הקהל קהל של סטודנטים, חניכי ההשכלה הגבוהה. אוסף של אנשים חכמים, מוכשרים, משכילים. מילותיו של הנשיא עטפו את הישראלים בחום. הנשיא של האומה הגדולה, מנהיג העולם החופשי מקבל אותנו כפי שאנחנו. בבסיס האומות שלנו הוא קשר את עיקרון החופש. הוא ביסס את הישראליות על "הרעיון שעם זכאי להיות חופשי בארץ משלו". הוא דיבר על ברית בלתי שבירה, על ערכים משותפים, על שיתופי פעולה.
כמו בתורה, וכמו שצוין לעיל, גם בין הסטודנטים יש ארבעה בנים שאובמה קיווה למצוא. גם כאן אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. שאלות הבנים מעט שונות, ומתוך כך גם התשובות: חכם, מה הוא אומר? מה הצורך בביקורו של הנשיא אשר בא לדבר אל מעל לנבחרי הציבור, ואליו קרא הנשיא: "אתם חייבים ליצור את השינוי שאתם רוצים לראות". רשע, מה הוא אומר? "ההתנחלויות אינן מכשול לשלום", ולפי שוויתר על השלום הוציא עצמו מן הכלל, ואף אתה, ציבור ישראלי הקהה את שיניו ואמור לו "אני נולדתי לשלום שרק יגיע". תם, מה הוא אומר? מה זאת? וקראת אליו "כל עוד ארצות הברית של אמריקה קיימת – אתם לא לבד!". ושאינו יודע לשאול – אתה פתח לו, שנאמר, "השלום הוא צודק".
זכורה לטוב ההפרעה של תושב עילבון, שמחה על כך שהנשיא תומך בכיבוש. באופן פרדוקסלי למדי, בהמשך הנאום הנשיא מדבר גם הוא נגד הכיבוש. את התפרצות הסטודנט ניצל אובמה לשבח את ישראל על הדיון הפורה והסוער שיש בה, דמוקרטיה במיטבה. אלא שעצם נאומו שם, בבנייני האומה, מעל לראשיהם של חברי הכנסת, מול קהל בוחרים שהצביע למען אותם חברי כנסת כמוהו כאי קבלת דין הבוחר, התנגדות מפורשת לדמוקרטיה הישראלית. הוא קורא למרד נגד הממשלה שזה רק הציגה את שריה.
הוא מנסה לחדור אל לב ליבה של האומה הישראלית, זו שמתאווה כבר שנים להיות 'עם ככל העמים', או בגלגול המודרני של מונח זה – שאויבינו יהיו עם ככל העמים, כלומר, רציונליים, שלווים, רוצים שלום. הוא מתאר מפגש שלו עם נערים פלשתינים שמדוכאים מהכיבוש, מאוכזבים מחוסר האופק הנראה לעין, מחוסר אפשרותם להגדיר את זהותם. בבת אחת הוא מתעלם מעוד עשרות עמים מדוכאים. הכורדים, הארמנים, הבסקים והקטלונים, למשל, הם חסרי זכות להגדרה עצמית. הוא מתעלם מהקידמה שישראל הביאה לאותם נערים אומללים. ההשכלה הגבוהה, התשתיות, היכולת הכלכלית, כל אלו זניחים לטובת האפשרות להקים מדינה שתקרוס אל תוך עצמה בן-רגע. השלום הוא צודק, הוא הכרחי, הוא אפשרי, גורס אובמה. אלא שהשלום אותו מתיימר הנשיא להחיל אינו קביל כאן.
לא ברית עמים ולא הסכמים יובילו לשלום. לא בזכותם תשתוק הארץ לשלושים שנה, כפי שעשתה מאז הסכמי קמפ דיוויד. מה נשתנה בארץ הזאת מכל הארצות, ישאל. התשובה לכך טמונה בארבעת הדורות שחוו את הניסיונות הללו. החכם שבא הנה לראשונה, רצה בסך-הכל קורת גג לחיות תחתה. בנו, הרשע, כבר הגדיל לעשות, ודרש יותר מסתם בית. הוא הרחיב את השטח, על חשבון האויב. התם, דרש להבין מדוע שוב ושוב תוקפים אותו. "מה זאת", הוא אמר. כעת, לזה שאינו יודע לשאול כל מה שנותר הוא להצהיר 'לישראל יש זכות להגן על עצמה'. במהלך ארבעת הדורות הללו, הערבי לא שינה דרכו ולא זע ממקומו. כולה שלי הוא אומר. לכן אין שלום.
