ממסיבה אחת לשנייה, אנחנו תמיד מפספסים את הרגע, שבו, בזמן שאנחנו רוקדים לצלילי החליל של השרלטן התורן, וכל תשומת הלב מופנית לאירוע הרגעי, בזמן שמישהו, בירכתי הזירה, שולח יד ארוכה ונעלמה אל תוך הקופה הציבורית, ושולף משם צרור עסיסי של שלמונים. למחרת בבוקר, אנחנו מתעוררים למציאות שבה שוב הקופה ריקה, ואנחנו נדרשים לשלם את החשבון.
זהו מעגל סגור, מעגל שוטים, שבו אנחנו השוטים העוברים ממסיבה למסיבה, משלמים את החשבון.
יאיר לפיד החל את מסע הבחירות שלו עם השאלה הפופוליסטית "איפה הכסף?". אחר-כך הוא הפגיש אותנו עם
"נועה". נועה היא ילדה דמיונית שחיה בדימונה, ובעולם הדמיוני של "יש עתיד", היא חיה חיים מושלמים. אמריקן פאי בגרסת ישראל 2020. "...נועה לומדת יום לימודים ארוך, בכל יום רביעי היא אוכלת פסטה, ויש לה טאבלט בכיתה. לימים היא מתבגרת, מתחתנת עם בחיר ליבה עלם חמודות, ורוכשת דירה בלי לקבל כסף מההורים. בגיל 50 היא מגלה את האור, ומפרידה זבל, אורגני ובלתי-אורגני...".
נועה החזיקה מעמד בזמן הקמפיין, ואז, ברגע שהתמנה לתפקיד שר האוצר, יאיר לפיד גנז את נועה ושלף את ריקי כהן מחדרה. המסיבה של 'נועה' הסתיימה. נועה עשתה את שלה והביאה 19 מנדטים, נועה יכולה ללכת. הגיע תורה של ריקי כהן מחדרה.
זה לא מקרי שנועה נולדה כדמות קמפיין, ממש כמו התינוק של במבה, או כל דמות פיקטיבית אחרת שנולדה לצרכים מסחריים. היו בה את כל המרכיבים ששיחקו על הנרטיב הישראלי ועל תת-המודע של המצביעים. נועה הייתה "חזון". לעומתה, ריקי כהן, היא סובלימציה של "אמנות האפשר". זו האמנות שהפוליטיקאים אוהבים להמחיש באמצעותה את הסיבות לכך שנכשלו בקיום החזון שמכרו ערב הבחירות. כך בדיוק
הבטיח נתניהו "
ממשלה בראשותי תמוטט את שלטון החמאס", ואז ערך איתם הסכם מדיני ראשון שהכיר בחמאס כשלטון בעזה. "אמנות האפשר" היא שם קוד ל-"נכשלתי, אבל יש לי הסבר...".
כאשר יאיר לפיד קבר את 'נועה' והניח על סדר היום הציבורי את "ריקי כהן", הוא ידע היטב מה הוא עושה ולמה הוא עושה זאת. זהו לא רק המעבר מן "החזון" של "העתיד", אל ההווה ואמנות האפשר, אלא שזהו המשכה הישיר של הטקטיקה, להעלים את ההבטחות הגדולות ולהישאר עם הפוליטיקה הקטנה.
בתוך שעות מרגע שמערכת
אנטריקוט מפרות קדושות העלתה את הסרטון "איפה הגנב", יאיר לפיד העלים את "העולם של נועה". בפוליטיקה הישנה, חוסמים את הציבור, מגרשים את התקשורת ומעלימים ראיות. אם יש פוליטיקה ישנה, הרי היא לפניכם.
"איפה הכסף?", זוכרים? אז יאיר לפיד, עכשיו הוא שר האוצר, והוא יכול לברר בקלות "איפה הכסף?", אבל יאיר לפיד מעדיף להעלים את נועה מאשר לדווח לה "איפה הכסף".
