רוצָה לטעום מהנצח

"מלים" הוא ספר שיריה השלישי של המשוררת וסופרת הילדים (ועוד...) ה. חניתה הלוי, ובו שירים שיש בם איזו רעננות של נערה צעירה הנרגשת מפכפוכם של החיים והיא משתאה עליהם ורוצה לדבוק בהם. שירי הספר הצנוע הזה חבוקים בתוך עטיפה אדומה ונראה שאין זה אקראי, אלא משום להט פנימי של המשוררת שמאחלת לעצמה, כדברי אחד השירים לפחות, טעימה מן הנצח. כיוצרת בוגרת, מוכיחה גברת הלוי כי רעננותה שמורה עמה והיא מוסיפה לתהות ולהתפלא לפעמים על החיים ועל מה שזורם בם, אולי מתוך אותו תום ואותה רעננות נעורים שחבויים בה, מה שהביא אותי לרשום את הדברים האלה. פה ושם אכן מתקיימת התחושה כי מסתתרת בתוכה נערה צעירה תאֵווַת חיים. אפילו על העיר ירושלים, הידועה כעיר נצחית שכבר אמרו וכתבו עליה הכול היא כמו עומדת משתאה ושואלת את שאלותיה: בְּאֵיזוֹ עִיר בְּעוֹלָם יוֹצְאִים בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי נְזִירִים, צַלְיָנִים, יְהוּדִים וְתַיָּרִים, דַּוְקָא מִבֵּית הַסֵּפֶר הַמּוּסְלְמִי מִשַּׁעַר הָאֲרָיוֹת, לְמַסַּע הַיִּסּוּרִים שֶׁל יֵשׁוּ הַיְּהוּדִי. כְּשֶׁדָּתִיִים חִלּוֹנִיִים וִילָדִים חוֹצִים אֶת הַסִּמְטָה בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה 3 אַחַר הַצָּהֳרַיִם. (מתוך "רק בירושלים", עמ' 3) כך היא מוסיפה להשתאות גם על הקִדְמה שתקפה את הדור אשר צמח לפני העידן הווירטואלי. של הדור שהכיר את הארץ בהיותה עדיין מרובת חולות ופרדסים והנה היא מרובדת אספלט ומנומרת מגדלים; של מי שיכלו לשבת בחצר ביתם תחת צלו של עץ ענֵף, ואילו עכשיו האופק נתון במגבלות של הדירה; של דור שאהב להמתין להגעת מכתבו של אוהֵב, ועכשיו זה נעשה תוך נגיעת אצבע במסך קטן של מכשיר טלפון. היא תוהה כמה אפשר להשלות עוד את האדם דרך צג המחשב חסר הרגש, וכמעט מביעה חשש, לא דמיוני ולא חסר בסיס, שמא יכבוש זה עם הזמן את מקומו של האדם. זו אינה איזו תחושת חרדה לא ברורה של משוררת או של אדם כלשהו, אלא אפשרות שמתקדמת ולא לאט אל הגשמתה המדאיגה לא במעט ומעוררת המחשבה. הַכֹּל הִשְׁתַּבֵּשׁ אֵינִי יוֹדַעַת אִם הָאֲנָשִׁים, בְּתוֹךְ הַמַּחְשֵׁבִים, הֵם בְּנֵי אָדָם, אוֹ וִירְטוּאָלִיִים, לַחֲלוּטִין. _ _ _ _ _ _ הַכֹּל יִשְׁתַּבֵּשׁ רַק נַפְשִׁי קוֹלֶטֶת, רַחַשׁ העוּבָּר, הַפּוֹגֵשׁ אֶת קוֹלוֹת הַיְּקִיצָה. (מתוך "הכל השתבש" עמ' 33) ולפי כך, מתוך הראיה הזאת ולפי שתוכה גועש ברחשים של חיים מוכָּרים משכבר, היא שבה כמו תוך בריחה מהמחשבות האלה אל התחושות ההיוליות הגדולות שבתוכה, שמלוות אותה ושאותן אינה מוכנה לנטוש. היא מבקשת בוודאי להוסיף ולחוות את ההמתנה, את הציפייה, את המהלך השפוי, את האוויר הנקי ואת מרחב השמים הלא מוסתרים, ואולי מעל לכול את רגש האהבה. להוסיף ולחוש את הגבר שהיה אתה ושאינו יכול, לתפיסתה, להתרחק ממנה ובוודאי לא להעלם כך סתם. כי אותו רגש מפעים של שייכות ושל התחברות הוא זה שנותן בה תחושה של ממשות, של משמעות, של ביטחון וערך סגולי למהות ההוויה. תָּמִיד מַשְׁאִיר מַשֶּׁהוּ מֵאָחוֹר כְּמוֹ מִשְׁקָע שֶׁל קָפֶה, נִיחוֹחוֹת. יֵשׁ רֵיחוֹת שֶׁנִדְבָּקִים בְּךָ לָעַד. אֲנַחְנוּ רָצִים מַהֵר מִדַּי. צָרִיךְ לְחַכּוֹת לַנְּשָׁמוֹת. דַּבֵּר, לַטֵּף אוֹתִי אֵלֶיךָ. (מִתּוֹךְ "ניחוחות", עֲמָ' 12) ליקטתי מתוך הספר שירים אלה שמבטאים את תוכה, כי אין ספר שירים, כנראה, שאומר לכל אורכו את אותם הדברים, באותו ניגון, באותם מישורים. זה אינו דבר מובן מאליו. ספר שירים בנוי יחידות-יחידות ולא קל לחרוז את כולו למחרוזת אחת שכל חרוזיה שווים. ממש כמו שאין לראות את החיים כזרימה אחת מובנת מאליה. כך לפחות בפעם אחת נראה כי מי שמַפְעִים את לבה אינו נענה לה, ואולי רק אינו מצוי לידה, וכבר היא חוששת לאבד, משתוקקת אליו ותרה אחריו. עד שהיא באה עד דלת ביתו. מצבי משבר שכאלה יוצרים תחנות חיים. ואולם גם אז, כשהיא כבר לידו, דומה שהוא משוטט במחשבותיו לאי-שם והיא מבקשת לה אותו ואת מחשבותיו, מתקשה לראות את עצמה במצב כלשהו בלעדיו. אבל לרגע היא מזהה את חולשת עצמה, תוהה ומנסה לזכור את הימים שהייתה חופשייה מתלות האהבה הזאת, שעשתה אותה שבויה מבלי שתוכל עוד בלעדיה. כָּל הַזְּמַן אַתָּה מִסְתַּכֵּל, עַל הַשָּׁמַיִם. תַּן לִי לֶאֱהֹב אוֹתְךָ, בְּטֶרֶם הֱיוֹתְךָ. הָבֵא לִי פִּרְחֵי יַסְמִין, לְהָרִיחַ אֶת רֵיחַ הָאַהֲבָה. רִגְשׁוֹתַי נָפְלוּ עָלֶיךָ, כְּרוּחַ מְלַטֶּפֶת, שׁוֹרֶקֶת, דּוֹפֶקֶת, בְּדֶלֶת סְגוּרָה. _ _ _ _ _ _ תֵּן לִי לֶאֱהֹב אוֹתְךָ, בְּטֶרֶם הֱיוֹתְךָ. (מתוך "בטרם היותך", עמ' 15) ולאחר כל זאת אני מוצא לנכון להעיר: הספר מודפס בפונט דמוי כתב יד. זה מוסיף על הקלילות לכאורה המצטיירת בשירים, מוסיף לתחושה של רעננות מסוימת והופך את הספר להיות דמוי מחברת - רק חבל שעל-אף הכוונה הזאת, שככול הנראה הייתה קיימת, עניין הניקוד במקרה הזה מעט פגום. זאת בעיקר היות שכל הקמצים שבספר חסרים בדפוס, ואילו תחת זאת סומנו הקמצים החלופיים ביד חופשית. גם קיימות מילים שכמו חמקו מעינו של המנקד ונותרו ערומות. אני אומר זאת כי אנו יודעים שהפקה של ספר אינה עניין פשוט, וחשתי כי חבל שלאחר הכול לא הייתה הקפדה על כך. ולא אחתום את הרשימה מבלי להביא לסיום את עונג ריגושיה: כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה, אֵינִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם, כְּדֵי לְהַגִּיד לִי בְּמִלִּים שְׁקֵטוֹת, גַּם אֲנִי חוֹלֵם, עָלַיִךְ. (מתוך " איני עוצמת עיניים", עמ' 19. ולהלן מתוך "מים, יין", עמ' 26:) הָיָה בֹּקֶר, כְּשֶׁנִּשְׁמָתִּי הִרְגִּישָׁה, מַשֶּׁהוּ מִנִּשְׁמְתָךְ. יָדַעְתִּי שֶׁאֲנַחְנוּ, בַּמַּיִם הַזַּכִּים, הַמְּתוּקִים, לוֹגְמִים בְּיַחַד אֶת מֵי הַחַיִּים.

ה. חניתה הלוי, "מלים", שירים, הוצאת "תמונה" 2013, 63 עמודים.