בכל דור ודור מתלוננים על החידוש הטכנולוגי האחרון שמדרדר את הרמה, פוגע פגיעה כלכלית אנושה, מזיק לילדים וכמובן שמוריד את רף האיכות. הפעם זה הפייסבוק. פוליטיקאים, ומסתבר שבראשם
יאיר לפיד, המשתמשים שימוש מושכל ברשת החברתית חושפים את ערוות התקשורת הממוסדת שלא מקבלת הודעות לעיתונות, לא מראיינת ולמעשה הופכת לצרכן התקשורת של לפיד ומשחזרת את הסטטוסים שלו.
הפייסבוק מואשם כגורם שבגללו נעדרים פוליטיקאים מתוכניות חדשות, מראיונות עיתונאיים ושהעיתונאים לא יכולים לשאול אותם שאלות קשות. אפיזודת "ריקי כהן מחדרה" שיצר יאיר לפיד הופכת להיות הרגע המכונן בו עיתונאים הבינו שמצב הדיווחים העיתונאיים כה גרוע שהם אינם אלא שחזור סטטוסים ופוסטים בפייסבוק. בכי ונהי נשמעים. אך התלונות הללו הן, במילים עדינות, קשקוש מוחלט.
הרשתות החברתיות - הקשר עם הציבור דובר מספיק על בעיות התקשורת הממוסדת בעידן הדיגיטלי, רבות מהטענות הללו נכונות. ההאשמות החדשות אינן אלא שקר שעיתונאים מספרים לעצמם, כאילו בהעדר הרשתות החברתיות היו עוסקים רבים יותר בסוגיות הרות גורל, פוליטיקאים היו מתראיינים ומשיבים לשאלות קשות והציבור היה לומד את האמת. זה לא נכון.
קודם כל, יש לזכור כי הפוליטיקאים שעליהם מדובר בהקשר זה הם הבולטים שבנבחרי הציבור ולכן אינם אלא מיעוט מבוטל. מרבית נבחרי הציבור רודפים אחרי העיתונאים כדי להכניס שבב מידע על עצמם, על פעילותם, אמירות כלשהן או תוכניות לעתיד. ברוב המקרים הם לא מצליחים. לפעמים כי המידע באמת לא חשוב ולא מעניין, לפעמים מסיבות שונות ומשונות אחרות, חלקן לא ענייניות. לאלו הרשתות החברתיות הופכות להיות שמחת העניים שלהם - המקום בו הם יכולים ליצור קשר עם הציבור בלי להיעצר שוב ושוב מול הפילטרים של התקשורת.
שנית, גם מבלי להידרש לרשתות חברתיות והפרסומים בהן, לא מעט עיתונאים בוחרים בשטחיות, חנפנות וסתמיות. קל להיזכר בראיון שנתן יאיר לפיד ל
יונית לוי, בו סרב להבהיר אם לבני תהיה או לא תהיה ברשימתו, או לראיונות החנפניים שערך
יעקב אילון עם פוליטיקאים טרם הבחירות, כדי לראות שגם בכירי העיתונאים לוקים במחלת השטחיות. זה לא רק עניין של כתב צעיר ששכרו זעום, אלא אופן פעולה של עיתונאים שמתעצלים ולא עושים את שיעורי הבית הנדרשים, של עיתונאים שחוששים לעצבן פוליטיקאי או של יחסי תקשורת-שלטון לא ראויים.
שלישית, הרשתות החברתיות פעמים רבות דווקא מאפשרות יתר ביקורתיות. בין אם עיתונאי הדואג להבליט את כתבתו או מאמרו הביקורתי, או כותב באתר ממועט גולשים שיכול להגדיל את החשיפה לה הוא זוכה. כך גם השימוש בפרסומים ברשתות אלו כמקור מידע נוסף. כמובן, גם תגובות הגולשים חשובות כאן. לא פעם הובלטה ביקורת שהופנתה אל נבחרי ציבור מעל דפי הפייסבוק שלהם. גם כאן לפיד מוביל ואפיזודת "טוב, ביי" שלו, כנראה זכורה למרבית הקוראים.
המינוף - מגיע מהתקשורת בנוסף, וזה חשוב מאד, מרבית המינוף שלו זוכה השימוש ברשתות החברתיות מגיע דווקא מהתקשורת. העובדה שללפיד מספר החברים והעוקבים שיש לו, נובע פחות מעבודה מקצועית ברשת החברתית ויותר מעצם העובדה שלפיד מפורסם ושדבריו מתפרסמים אחר כך בשלל אמצעי התקשורת. קשה להאמין שהפרופיל של לפיד, או כל נבחר ציבור אחר, היה מקבל את רמת החשיפה שלה הוא זוכה ללא המינוף שמעניקים עיתונאים וכלי תקשורת.
חלק מהמינוף הזה נובע מכך שגם לאחר שנים של שימוש ברשתות חברתיות, עדיין ארומה מסוימת של עדכניות ומגניבות נקשרת לכלי הזה. כאילו העובדה שאדם מתיישב מול מסך ויודע באיזה חלון לכתוב מה הופכת אותו לאיש היי-טק. זה עדיין נשמע "מגניב" או "צעיר" לכמה עיתונאים ולנתחים מסוימים מהציבור, ולכן הדיווח על הפוליטיקאי שפרסם בפייסבוק עוד נדמה כאירוע בפני עצמו.
נוהל מקובל ודבר אחרון, פרסום הפוסטים בפייסבוק איננו כה שונה מהנוהל המקובל של פרסום הודעה לעיתונות והפצתה. למעט הבדל אחד, נבחר הציבור אינו נזקק לעיתונאים כדי להפיץ את המסר. כך שהעיתונאים הם סך הכול עוד צינור אחד אל הציבור ולא בעלי הצינור. נכון שזה מתסכל לראות נבחר ציבור עוקף את כלי התקשורת המסורתיים. זה מתסכל עוד יותר כשזה יאיר לפיד. איש התקשורת שהפך לפוליטיקאי בכיר ועכשיו מסובב עיתונאים על האצבע הקטנה.
לכן, הכי טוב יהיה להפחית את מפלס ההיסטריה ולהתעשת. זה נחמד וגם מוכר לזעוק על נזקי מפלצת הפייסבוק הנוראה, אבל זה פשוט לא נכון. יש מקום לעיתונאות, אם תבחר להיות רצינית ולא מתחנפת או שטחית. בנוסף, יש להודות כי גם אלו שקראו את הפוסט של אמש ישמחו לראות אותו בעיתון של היום, ונטחן עד דק בפרסומי המשך השבוע.
בכל מקרה, אפילו דיבור אינסופי על פוסט אחד שנבחר ציבור שווה יותר מעשרות תמונות מוזמנות של כוכבי ערוץ הילדים (או שר בכיר ומגישת חדשות) שותים יחד קפה ועושים את עצמם מתחמקים מהפפרצי שהזמינו.