דה-מרקר" הוא ה
עיתון היחיד שמסקר כראוי את קשרי ההון-שלטון בישראל, כך טען היום אלדד יניב, מייסד מפלגת ארץ-חדשה. "במדינת ישראל יש מועדון, ראינו את זה רק השבוע", אמר יניב תוך שהוא מכוון באופן ישיר ליחסים בין איש העסקים
נוחי דנקנר למנכ"לית בנק לאומי
רקפת רוסק-עמינח. "קשר אינטימי בין בעלי חוב ענקיים, שעומדים בראש תאגידים ענקיים, עם מנהלת בנק גדול במדינה, שבמקרה לפני שניהלה את הבנק הייתה רואת-חשבון של אותו תאגיד. הפרשה הזו לא מסוקרת בתקשורת חוץ מב'דה-מרקר'".
יניב תיאר כיצד התקשורת שאינה "דה-מרקר" העדיפה שלא לפרסם דיווחי המשך לידיעה שהתפרסמה ב"דה-מרקר" ביום ראשון שעבר, על מחיקת החוב של חברה בשליטת דנקנר. במשך יומיים, אמר יניב, לא היה כמעט דיווח על הסיפור למעט ב"דה-מרקר", עד שביום רביעי התעוררה "בעירה", כלשונו, ברשתות החברתיות. "ואז התקשורת לאט-לאט זולגת לתוך הדיווח התקשורתי, בעין מאוד ביקורתית על המתרחש ברשתות החברתיות. בעצם הציבור עשה פה משהו שהתקשורת המסורתית הייתה צריכה לעשות בעקבות הידיעה ב'דה-מרקר'".
יניב נשא את דבריו ברב-שיח בנושא "הון-שלטון-עיתון: פתרון", שהתקיים במסגרת "הכנס השנתי השני לסוגיות הון-שלטון-עיתונות בישראל' של העמותה לדמוקרטיה מתקדמת. את הדיון הנחה העיתונאי אבנר הופשטיין, ולצד יניב השתתפו עו"ד
אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה; העיתונאי ניר בכר ואיש יחסי-הציבור רני רהב.
יניב אומנם הגזים בדבריו: חשיפת "דה-מרקר" ביום ראשון שעבר זכתה לידיעות מעקב למחרת בעיתונות הכלכלית ("כלכליסט", למשל, חשף כיצד ויתר לאומי על
אפשרות לחסל את חובו של דנקנר כלפיו כבר ב-2009-2008), וביום שלישי ממילא לא התפרסמו עיתונים בשל יום העצמאות, אולם הסנטימנט השלילי שלו זכה להדהוד גם בדברי נוכחים אחרים בכנס. "במבט הרוחב התמונה לא מעודדת, וזה אם רוצים לרדת לאנדרסטייטמנט הכי אנגלי שאפשר", אמר עו"ד מן. "מה שכן מעודד הוא שאנחנו יודעים על הבעיות האלה הרבה יותר ממה שידענו עליהן לפני עשר ועשרים שנה".
לדברי מן, שהחזיק במניות מיעוט בעיתון
מעריב והגיש בקשה לבית המשפט לחקור את
שהתרחש בעיתון בשנים האחרונות, בימים אלה אכן מתנהלת חקירה מטעם הנאמנים בקשר לתקופת נוחי דנקנר במעריב וכן לתקופות קודמות יותר. "אני יכול לומר לכם בתור מי שמצוי בחלק גדול מהדברים, יש הרבה אי-תקינויות בהתנהלות של הגוף הציבורי הזה", אמר מן.
בכר, שכיהן בעבר כעורך בכיר ב
ידיעות אחרונות,
הארץ וחדשות 10, טען כי אין מקום לפסימיות ביחס לעתיד העיתונות. "אני חושב שיש עתיד מבטיח לעיתונות החוקרת", אמר, "והמחאה החברתית והרשתות החברתיות עוזרות להגדיר מחדש את היחסים בין העיתונות לציבור מעל לראשים של אותם מו"לים שמנסים לשבת עדיין על השיבר של המידע ולעשות מונופוליזציה של תחקירים וסיפורים.
"אני לא כל-כך מודאג מההתנהלות של נוני מוזס או
שלדון אדלסון ושולחיו", הוסיף בכר, "כי בסופו של דבר המידע פורץ מלמטה. הגל הוויראלי הנהדר שהתחיל בעקבות הפרסום ב'דה-מרקר' רק מוכיח שיש עתיד מזהיר לעיתונות החוקרת, אבל היא לא תהיה בבמות שעדיין מתנהלות לפי הקודים הריאקציונריים, כשהמו"ל מייצר איזו רוח מפקד ערטילאית וכולם מסתדרים בשלשות, ובא
רפי גינת ודופק על השולחן ואומר, 'אצלנו אין אג'נדה', כי האג'נדה היא האג'נדה של המו"ל. זה כבר לא עובד".
כשהתבקש על-ידי הופשטיין לתאר מקרה אחד שבו נערמו קשיים בדרך לפרסום תחקיר שהכין, סיפר בכר על מקרה שאירע במגזין "שישי" של ערוץ 10, כשהוכן תחקיר על ניגוד העניינים של השופט יורם דנצינגר ביחס לראש עיריית בת-ים
שלומי לחיאני. "היה ברור מאליו שאנחנו מכינים את התחקיר הזה לשידור ומתייעצים כמו שצריך עם היועצים המשפטיים", סיפר בכר. "אני יודע שהמשפטיזציה של התהליך זה חלק מניסיון לשחוט ולרמוס לנו את התחקיר, אבל הלכנו לפי הספר. ועוד שאלה, ועוד תהייה, ועוד בירור משפטי, ובסופו של דבר אתה מבין שהאנרגיות שאתה משקיע בתחקיר מבחינה פוליטית עולות על האנרגיה שאתה צריך להשקיע בהיתכנות העובדתית שלו.
"בסופו של דבר הבאנו אותו לשידור, אבל אני כל-כך שבע קרבות שאני יודע איך להתנהל במצבים האלה ולהביא את התחקיר לפרסום. קשה לי להניח שעורך צעיר שמגיע למערכת יסכים לעבור את כל הדינמיקה המטורללת הזו של יועצים משפטיים שיושבים לו על הראש, ולפעמים מדובר ביועצים משפטיים חיצוניים ולפעמים אותם יועצים נמצאים בניגודי עניינים כשהם מייעצים לך כי הם מייצגים גם את הלקוח שלהם שמעורב בתחקיר, א-פרופו פרשת דנציגר-לחיאני [משרדו של עו"ד ראובן בכר, ששימש יועץ חיצוני לערוץ 10, ייצג גם את דנציגר]. צריך לשים בצד את כל הלחצים והאינטרסים האלה ופשוט להיצמד לאתוס העיתונאי שלך ולהחליט שאתה מפרסם".
עו"ד מן הדגיש בתגובה כי לא תמיד העיתונאים מצליחים להילחם ולהביא את התחקיר לידי פרסום. כדוגמה הזכיר כתבה שהייתה אמורה להיות
משודרת בערוץ 10 על איש העסקים
שאול אלוביץ', אבל נגנזה. בכר, ששימש עורך הכתבה גם במקרה זה, הסכים לדברי מן ואמר כי "מאחורי העניין הזה עמד אינטרס כלכלי מובהק, כשהטיעון היה לגיטימי - איך אנחנו נדווח על מישהו שנושא ונותן עם בעלי הערוץ על כניסה כשותף? אבל תמיד אפשר למצוא תירוץ".
איש יחסי-הציבור רני רהב, שבין בעלי ההון הרבים שהוא מייצג נמצא גם נוחי דנקנר, טען כי "בעולם, כל בעלי ההון מעורבים בעיתון זה או אחר", אבל הוסיף כי הוא "סומך על העיתונאים בכל מקום שיעבירו את המחאה שלהם אם מישהו מצנזר אותם".
כשנשאל רהב על ה
לגיטימיות של
חרם המודעות שהטילה אי.די.בי על הארץ-"
דה מרקר", סירב להשיב אולם אמר כי באופן עקרוני, "כל אחד צריך לפרסם בכל מקום שמתאים לו ונוח לו לפי האג'נדה של אותה חברה והפלח שוק. [...] מבחינתי קהל יעד הוא הקהל הקובע".
בתשובה לשאלה אם ראוי בעיניו שמו"ל יתערב בתוכן של כלי תקשורת שבשליטתו, השיב רהב כי "מו"ל יכול להתערב בעסק שלו כל עוד הוא לא עושה דברים שהם לא בנורמה. אם עיתונאי בכיר מביא לעיתון סיפור שא', ב' וג' גנבו, ומו"ל הוציא את זה מהדפסה, בעיני אין חמור מזה, ואין על זה כפרה". יחד עם זאת טען רהב כי הוא אינו חושב שמעשים שכאלה מתרחשים.
ביחס לדוגמה שהזכיר אלדד יניב של סיקור מחיקת החוב של דנקנר, שירטט רהב תמונה הפוכה, ולפיה "לא היה עיתון אחד שחסך את הביקורת בעניין הזה, שדובר בו קודם. ברגע שעיתון מסוים כתב, למחרת או באותו היום כולם יישרו קו ואפילו היו יותר בוטים. הכותרת בעיתון הגדול במדינה הייתה מאוד-מאוד קשה". גם רהב, כמובן, מגזים. כותרת המוסף "ממון" של ידיעות אחרונות ביום שני שעבר הייתה "אנשי עסקים כותבים את העיתון", והיא הפנתה לגיליון שהתמקד בטקסטים פרי עטם של בעלי הון שונים.
יניב, מנגד, טען כי רהב אינו יכול לצפות מעיתונאים המרוויחים שכר רעב לסכן את פרנסת משפחתם כדי להדליף מקרים של צנזורה ושיקולים זרים בכלי התקשורת שבו הם עובדים. עו"ד מן הוסיף כי התפיסה של רהב, שלפיה מו"ל יכול להתערב "בעסק שלו", אינה חוקית כאשר מדובר למשל בעיתון מעריב (עת היה חברה ציבורית), שם התקנון אוסר על כך במפורש, או בערוץ טלוויזיה מסחרי, שם חוק
הרשות השנייה אוסר על כך.
אשר לפתרונות האפשריים למצוקת כלי התקשורת, הציע עו"ד מן להעביר את הבעלות עליהם לבעלי מניות רבים, כפי שהיה בעבר במעריב, לפני שרכש אותו רוברט מקסוול. "מהלך של פיזור בעלות יכול ליצור הזדהות של קוראים, שהם גם בעלי מניות בעיתון, עם העיתון", אמר מן. "זה יכול ליצור אי-תלות ומחויבות בין העיתון לקהל הקוראים שלו. היום ל'מעריב' יש 18 אלף מנויים ומטה, אפשר להגיע למספרים כאלה".
בכר, לעומת זאת, טען כי ריבוי בעלויות "חותר תחת המבנה הנפשי של המו"לות", וטען כי הנתיב העדיף הוא ביצירת הגנות לעיתונאים באמצעות "מסגרת חוקתית למעמד העיתונות". בכר, שהגיש בעבר תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בעקבות
עזיבתו את ידיעות אחרונות, טען כי "היום אתה בא לבית-הדין לעבודה ובוחנים אותך לפי פרמטרים של יחסי עובד-מעביד. בגלל שעיקרון חופש העיתונות אינו מעוגן חוקתית, העניין הזה פרוץ לגמרי ונתון להחלטות של בית משפט".
לדברי בכר, פתרון אפשרי יכול להימצא במודל חדש של עיתונות שיביא לידי ביטוי שיתוף פעולה בין בסיס מקצועי לעוצמת ההמונים. כדוגמה לניסיון בכיוון זה הביא את המהלך של תחקירני ה"גרדיאן", המשתפים את הציבור הרחב בעבודה על תחקיריהם ומבקשים את סיועו (לאחרונה גם החל העיתון
בהטמעת מערכת עיתונות-אזרחים באתרו). "שתי הפלטפורמות צריכות זו את זו", אמר בכר, "המרחב האינטרנטי והעיתונות הקלאסית צריכים זה את זה".
