למקרא הנתונים המתפרסמים בימים אלה בעיתונות, אנו מבינים יותר ויותר איך הגיעו אי.די.בי ו
נוחי דנקנר אל עברי פי פחת. ואין כאן שום שמחה לאיד, ומנגד אין כאן חמלה ורחמים, מדובר באנשים מספיק בוגרים וחכמים אשר אמורים להבין את המשמעות של מעשיהם והתנהגותם.
זה מתחיל מכמה חברות רווחיות מאוד - שופרסל, סלקום - והמקבילות שלהן - חברות אשר לא המציאו כלום, לא תרמו כלום לאנושות, אלא מצאו פטנט איך לחלוב עוד ועוד כסף מכיסו של הציבור, על-מנת לגרום לעושר רב ככל הניתן להן ולבעליהן.
ועדת טרכטנברג סיכמה את המצב החולה הזה, תוך שהיא שמה דגש על חובת הממשלה לפעול להרחבת תחרות ולמניעת היווצרותם של כוחות מונופוליסטיים.
איך עובדת השיטה:
- 1. המחירים מאמירים ללא כל הצדקה כלכלית מסיבות שאינן מוסברות לציבור – אין בפועל תחרות, חברות רבות פועלות בשטח אך בפועל, ובניגוד לכל הגיון כלכלי, הן לא מתחרות ביניהן בפועל – יש מבצעים, ויש חידוש מבצעים, אך הכל-הכל כסות ריקה מאוד להיעדר תחרות.
- 2. מצטבר הון אצל החברות ובעליהן (דיבידנדים) והם משתמשים בו בעיקר לאיכות חייהם המופרזת והראוותנית, לרכישת חברות נוספות, להשקעה בחברות הקיימות שלהם ולהרחבת האחזקות בהן.
- 3. בעקבות ההשקעות, שערי המניות עולים ואז, תוך שימוש במניות כבטוחות, לוקחים היזמים אשראי בבנקים ומגדילים עוד יותר את האחזקות שלהם בחברות ואת פעילות החברות אשר בסיסן הוא סעיף 1 לעיל, מחירים מנופחים ולא הוגנים אותם משלם הציבור תמורת מוצרים, כולל מוצרי מזון בסיסיים, כאשר מספר ענקים במשק חוגגים עליו ועל כספו.
- 4. העלייה בשערי המניות והחוסן (הפיקטיבי לגמרי) של החברות הופכים אותן גם לאטרקטיביות בשוק של ההשקעות המוסדיות, שוק ההשקעות של החסכונות וכספי הפנסיה שלנו. חברות הבלון האלה מנפיקות אג"חים, כספי הציבור - שכבר נדפק פעם אחת - משמשים להשקעות בבלון המנופח הזה, כאילו מדובר בהשקעה סולידית.
- 5. ואז סיכה קטנה ננעצת בבלון - ממשלה שמבינה שמחירי הסלולאר יפילו אותה, ציבור שמבין שישראל זכתה בגביע העולם על מחיר גביע קוטג', וכמה צעירים שנוטעים אוהל ברוטשילד וסוחפים את המדינה למחאה המאיימת של השלטון.
בפועל, הציבור מתקרבן כאן פעמיים - ההון שלו משמש מלכתחילה לניפוח ערכיהן של החברות ולהפיכתן לבלון ענק וריק, וכשרואה הציבור את הבלון הצבעוני הוא מתפתה לחשוב שכדאי להשקיע בו, ומשקיע בו ממיטב חסכונותיו, ואז הכל מתפוצץ. מה שנשאר אלו הווילות ומכוניות הפאר של היזמים, והציבור נשאר קירח משני הכיוונים.
מסתבר שמחדלי הכנסת והממשלה ברגולציה ובפיקוח על חובת התחרות במשק, הם בשורש התהליך הזה של התעשרות קלה, התעשרות אשר ניפחה בלי כל פרופורציה את נכסיו של נוחי דנקנר וחבריו, התעשרות אשר גרמה לציבור הפסדי עתק, הן במכולת והן בחסכונותיו.
והפיקוח הזה לקוי מאוד, הן בהיבטי חקיקה, המפקירה למשל את התוצרת החקלאית (ובכלל זה החלב ומוצריו הבסיסיים) להיעדר תחרות (הפטור החקלאי), והן בהיבטי פיקוח ובקרה בכל שאר התחומים. לכן ראויות פעולות הממשלה ביוזמה לפתוח את השמיים, לפתוח את הים, אך אנו, עם ישראל, כצרכנים קטנים יחסית של טיסות לחו"ל, היינו מצפים ומעדיפים שהתחרות תתחיל כאן בבית, במכולת ובסופרמרקט, ולאו-דווקא עם סחורה מיובאת – אלא אם לא תהיה ברירה אחרת.
