הסדרי החובות של הבנקים עם הטייקונים הם שערורייה מקוממת ומחאת הציבור עשתה את שלה. רק בלחצה של דעת הקהל נסוג, סוף-סוף, בנק לאומי מן ההסדר הפסול עם איל ההון
נוחי דנקנר, וטוב שכך, שאם לא כן היה מפסיד גם את פיקדונותיהם של רבים וטובים מלקוחותיו, שהיו מושכים אותם ממנו לאות-מחאה. אחרי ככלות הכל ידם של אלה אינה משגת הסדר-נוסח-טייקון עם הבנק.
אלא שבנק לאומי ונוחי דנקנר אינם יחידים בתמונה. גם בנקים אחרים עשו בעבר עסקות מפוקפקות לא פחות עם טייקונים שונים וההפסד כולו הוא לא רק שלהם, אלא של כולנו גם יחד. הדעת איננה סובלת את היד הרחבה שמושיטים הבנקים כלפי הטייקונים, לעומת היד הקמוצה שלהם ל"עמך" - כמוך-כמוני. שהרי לא יעלה על הדעת שמה שמותר לדנקנר ולחבר-מרעיו יהיה אסור לציבור המפקידים הרחב.
הגיעה העת שכללי המשחק במועדון הישראלי הפיננסי ישתנו באחת, שאם לא כן, הסיכוי לייצר רפורמות במשק קלוש ביותר. וכדי לקיים, אם בכלל, את סיסמת השוויון בנטל - מוטל גם על הבנקים להטות שכם, ובלבד שלא יהיו, בסופו של דבר, שווים מול שווים יותר.
"ברוך" כספי
טועה בגדול מי שעדיין סבור לתומו שהדברים אמורים רק ביחסי הבנק עם הלקוח שלו. יש לזכור שהמאבק נטוש על דמותה של החברה הישראלית בכללותה, ומה שהתכוון בנק לאומי לעשות עם נוחי דנקנר איננו אלא מהדורה מחודשת של סיפור הון-שלטון-עולם תחתון. יישור הקו עם הגורמים החזקים במשק והחשש מעימות עם מוקדי הכוח צריכים לכן להיפסק ומיד. הטייקונים, אחרי ככלות הכל, אינם פרה קדושה והטיפול בהם אינו צריך להיעשות בכפפות של משי.
הניסיון המר, ולא רק עם נוחי דנקנר, מלמד שהטייקונים באשר הם כבר הספיקו לגרום ל"ברוך" כספי לא מבוטל, שספק אם ניתן יהיה לתיקון בעתיד. למשבר הגדול אחראים לא רק בעלי השליטה, דוגמת נוחי דנקנר, אלא מעל לכל הבנקים עצמם, שנתנו הלוואות על ימין ועל שמאל, ללא הבחנה וללא קבלת ביטחונות מתאימים.
