המחקר אינו מתחקה אחר הסיבות המביאות קבוצה קטנה יחסית של בנות ובנים לדפוסי התנהגות אנטי-חברתיים, אך מצביע על כיוון. הדפוסים הללו היו כבר מוטבעים בילדים כשהללו הגיעו לגן החובה. הדפוסים היו קבועים במהלך חייהם והתבטאו בסופו של דבר בהרשעות בשל עבירות אלימות וגם ללא אלימות. לכן, אין ברירה אלא להביט לעבר הבתים שמהם באים אותם ילדים כאל המקום שמשם זה מתחיל. דפוסי התנהגות של חוסר ציות, פוגענות, אלימות, בריונות, ובמיוחד חוסר רגישות לזולת הם מולדים, או נרכשים מוקדם מאוד בבית ובפעוטון.
קנדה היא אחת החברות המפותחות, הבטוחות בתבל, דמוקרטיה של קרוב ל-500 שנה, עם רשת הביטחון החברתית מן הצפופות בעולם. על כן אין מדובר בחסרים כלכליים של עוני או רעב. החסרים המביאים לדפוסי התנהגות אנטי-חברתיים צפויים להיות חברתיים, כלומר של החיברות המוקדם של הילדים והילדות האלימים, שבו הזולת אינו חשוב, ורגישות כלפי הזולת אינה ערך. זוהי המסקנה המתחייבת ממחקר זה ועוד ממחקרים רבים אחרים.
המזרח התיכון חווה עתה טלטלה שהיא בעיקרה התפרצות אלימות מרמת הבודד ועד לרמת העדה. הממצא הבולט ביותר הוא חוסר רגישות מוחלט לצער הזולת, המתבטא במעשי זוועה שהדעת אינה סובלת, בשל היותם אחרים, ללא קשר לסיכון שהם מהווים כלפי מבצעי הזוועה. אין מדובר רק בהרג, אלא ברצון מכוון לגרום לסבל הגדול ביותר, אם דרך עינויים ואם על-ידי מיתות משונות. אין מדובר במספר קטן של חריגים, אלא באירועים שבהם מעורבות חמולות שלמות, כפרים שלמים ורובעי עיר. על-פי המחקר דלעיל, מקורם של דפוסי התנהגות אלה אינו בבתי הספר ואינם נרכשים בגיל ההתבגרות, אלא מוטבעים כבר בשלב המוקדם ביותר, מן הינקות ואילך. איננו מודעים למה שקורה באותם שלבי חיברות מוקדמים בסוריה ירדן או עירק, אבל לנו בישראל יש מעבדה המאפשרת הסתכלות שכזו על החברה החיה בשכנות קרובה מאוד לנו - המערכת הפלשתינית.
הנה דף הפייסבוק הרשמי של הפת"ח (הועלה ב-2.9.12), בלבנון המציג את אידיאל החינוך הפלשתיני ("מבט לתקשורת הפלשתינית"). בתמונה נראה ילד בן למטה מגיל חמש לבוש חגורת נפץ:
"אמי הלבישה עלי חגורה משונה. שאלתי אותה: 'מה זה, אמא?'
והיא אמרה: 'אלביש אותה עליך וצא למות!'
אמרתי לה: 'אמא, מה עשיתי שאת מאחלת לי מוות?'
היא הזילה דמעה שפצעה את לבי, ואמרה: 'המולדת זקוקה לך, בני. לך ופוצץ את בני ציון'.
אמרתי לה: 'מדוע אני ולא את?' והיא אמרה: 'אשאר כדי להביא עוד ילדים למען פלשתין'.
נישקתי את ידה ואמרתי לה: 'המשיכי, אמא, למענך ולמען פלשתין אהרוג את הטמאים הארורים'".
בדברים אלה יש מסר של אלימות קיצונית, חוסר רגישות לזולת, בריונות ללא מצרים, אך אין כאן שנאה מנומקת.
ואילו ילדי גנון המנוהל על-ידי "הג'יהאד האיסלאמי" בעזה יצר מסיבת סיום מצולמת שבו הילדים מתחפשים ללוחמים של הג'יהאד חמושים ברובים עושים את מה שצריך לעשות בילדים המחופשים לציונים, לאחר שאלֶה לכאורה הטביעו ילד ערבי. הם נשבעו לגדול להיות לוחמי ג'יהאד, לירות טילים בציונים ולמות מות קדושים כמו מנהיגם, או ללבוש חגורות נפץ ולפוצץ את הציונים הנוסעים איתם באוטובוס. ההצגה זכתה לצופים רבים ותשואות מהורים, נציגי הג'יהאד ושאר ארגוני רצח.
המסקנה של החוקרת הקנדית כאמור היא, שעל-מנת לשנות את התוצאות הידועות מראש של דפוסי התנהגות אנטי-חברתיים, יש צורך בהתערבות מוקדמת שנועדה למתן ולדכא את הנטייה לאלימות, פוגענות ובריונות, ולפתח את הרגישות לזולת. אלא שבחברה הערבית הקרויה פלשתינית קורה ההפך. המסרים האלימים הנמסרים לילדים רק הולכים ומתחזקים. ספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית מלאים במסרים המגדירים את הישות היהודית כאויב מר ונמהר, מקדמת דנא, שחובה על כל מוסלמי לעשות ככל שביכולתו על-מנת להרסו מן היסוד בשל היותו רשע ללא אנושיות. החובה המוסלמית ללחום בו היא "ריבאת" - מושג הלקוח מהגנה על גבולות האיסלאם, היהודים הם כנופיות טרור ציוניות ממקור של אימפריאליזם זר (התיחסות זהה לזו של הנשיא הסורי
בשאר אסד המכנה את המורדים כנופיות טרור במימון זר). החובה מתמצה בג'יהאד ומוכנות למות קדושים, ודוגמאות מכתבי הקודש המוסלמיים להרג האויב תוך כדי הקרבה עצמית. חיקוי של השיטות המוסלמיות בידי עמים אחרים זוכה להערכה רבה.
בקנדה, כמו ברשות הפלשתינית, התנהגות שהיא פלילית/טרוריסטית, דפוסי התנהגות שאין בהם התחשבות בזולת, שיש בהם אלימות, בריונות, פוגענות ופגיעה בגופו וברכושו של האחר, הוכחו כדפוסים הנוצָרים מוקדם, ולאחר מכן נשארים קבועים למשך שאר החיים. ואם בקנדה שבה החינוך להתנהגות חברתית שואף ודוחק לסובלנות הדדית מתברר שדפוסים מוקדמים אינם משתנים, על אחת כמה כך הם פני הדברים בחברה הערבית הרואה באחר היהודי מושא שנאה שחובה לפגוע בו כנורמה חברתית-לאומית-תרבותית-דתית. התקווה לשנות את הדפוסים הללו באמצעות שינוי ספרי הלימוד הפלשתינים היא אם כך מחוסרת בסיס. ואכן החינוך הערבי-פלשתיני לא רק שאינו מנסה לשנות דפוסים מוקדמים, אלא אף מחזק אותם.
בספרות השלום והקרבה, בספרות הפיוס והחיים בצוותא, יש ניסיון להגדיר את דפוסי ההתנהגות הפליליים/טרוריסטים כסטייה של מיעוט שאין להאשים בה את הרוב. ואכן בקנדה ייתכן שכאלה הם פני הדברים. אבל לא כאן במעבדה שבה אנו מתבוננים. כאן "מרבית הפשעים בחברה מבוצעים בידי קבוצה מצומצמת של זכרים ונקבות המדגימים דפוס התנהגות בעייתית מאז ילדותם, דפוס שנשאר יציב לאורך חייהם" של ד"ר הודג'ינס אינם נחלתה של קבוצה מצומצמת אלא של חברה שלמה, המוצאת עצמה יקירת העולם, כל עוד היא מצמצמת את אלימותה כלפי היהודים. אלא שדפוסי התנהגות אינם מגבילים עצמם לקורבנות "מיועדים". בהשפעת האש המלבה של חינוך המחזק דפוסים כאלה, הם חורגים מן הקורבנות הראשונים ועוברים תהליך התפשטות כללי. בדיוק כמו הפושעים הצעירים של חבל קוויבק שאלימותם אינה מכוונת כלפי קבוצה זו או אחרת, אלא מוכוונת על-ידי הפיחות המובנה בהם בתכונות שהחברה הקנדית מגדירה כחיברות תקין. החברה הקנדית מתמודדת עם אותו מיעוט באמצעות המשפט הפלילי, כולל הפרדה כפוייה מן החברה. אבל מה יעשו עם מיעוט שהוא למעשה חברה שלמה שֶכּוּלה כזו?