האמרה שהממזרים שינו את החוקים ושכחו להודיע לו, מיוחסת לסגן נשיא ארה"ב ספירו אגניו, לאחר שהורשע בלקיחת שוחד באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת. אין כל הוכחה כי כך אומנם אמר אבל העובדה כי האמרה דבקה דווקא בו נעוצה מן הסתם בדרכו הנכלולית שהובילה אותו לגלוש לבירא עמיקתא מכהונותיו הרמות - הוא גם היה מושל מדינת מרילנד. היום מדברים אצלנו על שינוי הכללים שהביאו את עסקיו של
נוחי דנקנר אל עברי פי פחת.
האמת שלא מדובר בשום כלל כתוב או לא כתוב שצריך היה לשנות. מדובר בהתפתחות חדשה בחברה הישראלית שהתאפיינה לאורך השנים בפסיביות ואדישות בכל הקשור בתגובות לניהול ענייני המדינה והכלכלה. ביקורות בתקשורת והתמרמרויות שלא עברו כמעט את מפתן סלון הבית, היו המירב שהצליח להפיק הציבור הרחב. המורא מפניו הצטמצם בהבטחות של המשטר כי בעתיד יהיה יותר טוב כי כידוע אצלנו מפיקים לקחים כדי להפיק עוד לקחים.
נהגנו לראות בשדות זרים כיצד המונים זועמים מפגינים ברחובות כנגד עוולות אמיתיות ולעתים מדומות: בצרפת, למשל, זה הגיע עד הקמת מתרסים, בשריפת ובזיזת חנויות. ביוון להתנגשויות דמים. במדינות חשוכות יותר מחסלים את האליטות. אצלנו זה היה תמיד בבחינת טאבו. המחאה החברתית של 2011 הייתה הפעם הראשונה בה נראו מאות אלפים יוצאים לרחובות ומתריסים נגד הממסד ברוח סולידית של יושבי אוהלים בשדרה, נאומים ושירה בציבור. אבל די היה בכך כדי לעורר את יושבי החלונות הגבוהים להתחיל לחשוב מה עושים כדי לטפל בבעיות היסוד בחברה הישראלית.
מטרה של הזעם הציבוי
זהו פחות או יותר הרקע למתרחש עתה סביב הסאגה של נוחי דנקנר. לא עוד סגירת עסקות ודילים בחדרי חדרים שאת מחירם המאוחר משלם ברובו הציבור הרחב. דנקנר, שבשנים עברו הרבו להלל את דרכו העסקית ושבחו את מעורבותו החברתית, הפך בעקבות כישלונותיו העסקיים למטרה של זעם ציבורי בלתי מתפשר הדורש ממנו לשלם על שגיאותיו וטעויותיו. לא עוד ילד שלי מוצלח שסוגדים למוצא פיו ומתפעלים ממעשיו - בזכרון נחרתה התמונה מלפני שנים מספר בה דנקנר ו
יצחק תשובה חובשי קסדות אדומות אוחזים ידיים בהנחת אבן הפינה למלון פלאזה המפואר בלאס וגאס. אלה היו שיאים בימי פומפיי הישראלית. מי חזה ומי ציפה למה שקורה היום?
למען הצידוק ההיסטורי צריך לציין כי גם בשנות הצנע של ראשית המדינה, כאשר מרבית תושביה נאלצו להסתפק בתלושי מזון, התהלכו ברחובות העיר בעלי הון ומיליונרים שחיו חיי פאר. גם הם נבדלו מסביבתם בבתים בהם גרו ובמכוניות בהם נסעו. מבחינה זו הם קודמיהם של הטייקונים דהיום. ההבדל הוא שהראשונים פעלו במדינה בה הממשלה שלטה וניהלה את החברה והכלכלה. אלה ימי שלטון מפא"י, למי ששכח. לעומתם, אילי ההון של היום הם כבר לא מיליונרים אלא חלקם חצו את רף המיליארדרים ופועלים במדינה בה הממשלה מחזיקה רק בנתחים קטנים מהמשק. זו כלכלה חופשית ברובה המכריע המופעלת בידי "כוחות השוק". הגדרת קסם זו המככבת ברבים מספרי הכלכלה ומינהל העסקים העוסקים בעולם המודרני הצועד עם הזמן, הפכה למותג בישראל של היום. זהו המותג שמכריע אם כלכלת ישראל תהיה למעלה או למטה, אם הפנסיות שלנו יישמרו או ייעלמו.
כולם מעוניינים ומקווים שכוחות השוק יהיו מרוסנים ונשלטים אבל קורה לעתים שהם גם מתפרעים כפי שקרה במשבר הכלכלי בארה"ב בשנת 2008 שגלש גם למדינות אחרות, ובכללם ישראל. זה היה משבר שאיש לא צפה את ממדיו ולא חזה את תוצאותיו למרות שהכתובות היו על הקיר. בסופו של דבר המכה שספגה כלכלת ארה"ב במשבר זה, ממנו היא עדיין לא נרפאה לחלוטין, לא פגעה בה אנושות בגלל חוסנה הכלכלי, חוזקה ויציבותה.
בישראל הקטנה, שאנו כה משתבחים בהישגיה, משבר דומה אם גם כמובן בממדים צנועים מאד, עלול לשבש מאד את אורחות חיינו כי החברה שלנו היא הרבה יותר הומוגנית וסולידרית, במיוחד בעתות משבר. הוצאת מרכיב אחד מהלגו החברתי וערערת את המבנה כולו. לכן, השליטה והריסון שיש להטיל על כוחות השוק בישראל אמורים וצריכים להיות הדוקים יותר.
כאשר אומרים אצלנו כוחות השוק מתכוונים בעיקר לקבוצת הטייקונים. זה כשלעצמו מפתיע כי כאשר המדינה הפריטה את עצמה היא כנראה לא צפתה, גם היא, שנגיע ליום בו עומד
מבקר המדינה לפרסם דוח על הריכוזיות במשק הישראלי ובו ידגיש כי במהלך שנת 2011 העניקה המערכת הבנקאית כ-72% מהאשראי ל-2% מציבור הלווים. אין נתון נכון והולם יותר כדי להסביר לכולנו מהי העוצמה הכלכלית המרוכזת בידי מיעוט מבוטל שהשפעתו על חיינו איננה מבוטלת כלל וכלל. זאת וגם זאת: הנתון גם מעיד על הקשר ההדוק בין המערכת הבנקאית לאותה שכבה צרה של אילי הון ועל המשמעויות הנגזרות מכך ביחסי הגומלין בין שתי המערכות, הן במישור הכלכלי והן במישור האישי.
מהמר לא מוצלח
נוחי דנקנר הרוויח את הבוץ המותח בו במעשה ידיו. מי שטיפח תדמית של איש עסקים רציני, מחושב ובעל כוונות טובות, שטען כי איננו עושה תספורות ולא תגלחות לבעלי החוב שלו, התגלה בסופו של דבר כמהמר לא מוצלח. אין דוגמה רעה יותר מאשר החלטתו לרכוש את עיתון
מעריב השקוע בבוץ עד צוואר. לא רק שמדובר היה בעסקה שלא תאמה את מכלול עסקי התאגיד שלו ולא רק שמדובר היה בהכנסת ראש בריא (שהיום מתברר שלא היה כל כך בריא) למיטה חולה, אלא בעיקר כי מדובר היה כנראה בגחמה אישית של דנקנר להשתמש בעיתון לקדם את ענייניו. איש מהמנהלים שלו בדירקטוריון לא עצר אותו, אם בכלל פצה פה, מלקפוץ לבריכה ריקה ממים. ההתרסקות הבלתי נמנעת לא אחרה לבוא.
אומרים לנו כי חלק מבעיותיו של נוחי דנקנר נגרם בשל המשבר הכלכלי בעולם. כל מי שכושל היום תולה את צרותיו בעולם הגדול. את עסקת מעריב איש לא יוכל כמובן לקשור למצב הכלכלי בעולם. יתר על כן: דנקנר שילם למנהלים שלו שכר של עשרות מיליונים מדי שנה. אם הם היו כל כך מוצלחים מדוע לא הצליחו לנווט את ספינות התאגיד בבטחה ולמנוע את הגלישה למעמקים? ואולי זה קרה כיוון שהוא גם שילם וגם החליט ? בכל מקרה היום זה לא נראה טוב ועוד יותר, מעורר שאלות. ואין תמונה מביכה יותר מאשר הטיסה הבהולה של נוחי דנקנר לקצה העולם, ארגנטינה, כדי לפשוט יד לגביר מקומי שייתן לו קצה חבל הצלה. זה לא רק מביך, זה גם מבייש: הטייקון הישראלי הגדול ביותר שהיה תמנון עסקי שזרועותיו פרוסים לאורכה ורוחבה של ישראל, לא מצא בעולם כולו אלא מקור אחד לפניו הוא יכול להתנות את צרותיו ולבקש אותו להצילו מחבל התלייה העסקי.
אנחנו מדברים היום רק על נוחי דנקנר כי הוא במוקד אבל אין לשכוח כי הוא הדוגמה הבולטת של חבורת הטייקונים שאורחות חייהם העסקיים והאישיים דומות להפליא. ניקח את יצחק תשובה כדוגמה.
לפני מספר שבועות נישא האיש על גלי אהדה ציבורית סוחפת בעקבות התחלת הזרמת הגז מקידוחי תמר בים. איש לא הזכיר אז כי מספר חודשים קודם לכן ביצע אותו תשובה תספורת גדולה בחברת דלק נדל"ן בעקבות הסתבכויותיה העסקיות שגם בה שולמו משכורות עתק לבכירים. לזכותו של תשובה ייאמר כי בניגוד לדנקנר הוא מעולם לא הבטיח קודם לכן שלא יעשה תספורות ותגלחות...
תופעת הטייקונים גדולה על ישראל
המכנה המשותף לדנקנר, תשובה ויתר חברי מועדון הטייקונים הישראלי, שהם מגייסים מיליונים, משלמים מיליונים וחיים חיי מיליונרים, חלקם אף מיליארדרים. כסף פרטי הם ממעטים להוציא מכיסם. ואיך שלא נסתכל על זה נדמה כי קווי דמיון רבים מקשרים בינם לבין האוליגרכים הרוסיים. גם פה כמו שם אפשרה המדינה למעטים לקבל מנות גדולות מהעוגה הלאומית שאותה הניחה על השולחן. אבל אם ברוסיה זה קרה בשעות של דמדומים בין מדינה באנרכיה לבין מדינה שיש בה חוק וסדר כלשהו, אצלנו הכל נעשה לאור יום, בסמכות ובאישור. לכן חשבון הנפש אצלנו כבד יותר.
תופעת הטייקונים גדולה על מדינת ישראל. בשל גודלה, הרכבה הדמוגרפי ומאפייניה החברתיים, מדובר בתופעה שלאורך זמן נזקיה עולים על תועלתה. למעשה הממשלה כבר החליטה לטפל בתופעת הריכוזיות שהיא ההגדרה המכובסת לנאמר כאן. בין היתר זה אמור להתבטא בהפרדה בין החזקות ריאליות והחזקות פיננסיות. אבל לאור פרשת דנקנר נדמה שצריך לצעוד צעד נוסף ולבזר את הריכוזיות גם בהחזקות הפיננסיות. נדרש ריסון יתר מצד המערכת הבנקאית במתן האשראים כדי להקטין משמעותית את תופעת 72%-2%. זה לא רק מתבקש מבחינה חברתית, ובישראל יש לכך כידוע משמעויות מיוחדות, אלא זה אמור גם למנוע סיבוכים בנקאיים. וצרות של בנק הם לא משחק ילדים.
